אזהרת טריגר לבעיות נפשיות

זה כנראה יהיה ארוך אבל אני חייבת את דעתכם על זה.
במשך שנתיים הייתי עם ביטחון עצמי ברצפה, בקטע שזה הגיע למצב אובססיבי. אני לא הייתי מודעת אז לבעיות נפשיות ממש לאחרונה יותר נחשפתי לזה ואני חושבת שהיה לי body dysmorphia (BDD). אני לא אחת שיוצאת למקומות. אני נורא פחדתי לצאת החוצה בגלל שכל הזמן היו לי כאבי בטן, כל בוקר לפני בית ספר, כל פעם שנפגשתי עם חברות, אפילו סתם בבית. לא הייתי מסוגלת אפילו לדבר על קראשים כי זה היה שם אותי במצב של לחץ ומחמיר לי את כאבי הבטן. בנוסף, אני כל הזמן חייתי בתחושה נורא מוזרה. לא עצב, לא שמחה. הייתי במצב רוח "יבש". לפעמים מה שרציתי זה לבכות אך לא הצלחתי. היו כמה פעמים ששרטטי את עצמי בפנים בכוונה עם סרגל או פינצטה או משהו (לא משהו שממש ירד דם ממנו אלא פשוט אדום וקצת נפוח כזה, יש לי כלב אז ידעתי שיחשבו שזה ממנו). מה שכן, כשהייתי עם חברות לרוב הרגשתי ממש טוב, פשוט השגרה עשתה לי לא טוב. אצלי זה היה רק בית ספר ובית. לימודים על לימודים. תמיד למדתי נורא קשה. תמיד ציפיתי מעצמי הרבה מאוד ולפעמים זה כבר היה לי קשה מדי והתפרקתי. אני זוכרת יום אחד שבאתי לבית הספר ופשוט בכיתי למחנכת שלי שאין לי כוח ליום הזה אז היא נתנה לי לעשות דברים אחרים. לא אובחנתי עם כלום. ועכשיו בתקופה הזאת, מאז תחילת הקורונה, מה שאני מניחה שהיה חרדה שגרמה לי לכאבי הבטן, השתנתה לחרדה של תחושות פחות פיזיות אך הרבה יותר אינטנסיביות. בנוסף לזה, המצב הנפשי שלי התדרדר בצורה משמעותית. פתאום הייתי רגישה ממש ובכיתי המון. תחושת כובד ממש בקטע שלא התקלחתי כבר ימים שלמים. תחושה של *חולי* אפילו שלא הייתי חולה. לא הייתי מסוכלת להכניס כלום לפה ובגלל זה ירדתי במשקל. שינה ממש מוזרה לפעמים ישנתי מלא ולפעמים ישנתי 4 שעות בלילה במשך שבוע. לפעמים התעוררתי באמצע הלילות כמה פעמים. כמובן שהלימודים לא קלים והכל... עכשיו אני חזרתי לאותו המצב כמו שהייתי פעם. אני עדיין לא מאובחנת עם כלום. ואני לא יודעת כבר מה יש לי. מה זה יכול להיות? אני לא חוויתי שמחה ואושר כבר תקופה מאוד ממושכת. זה מרגיש לי שהחיים פשוט לא כיפיים. שאין שום הנאה ושום דבר גם לא יוכל לעזור לי להינות. שאני כאן בשביל להתקיים וזהו. מה המטרה שלי? מי אני? מה אני? מה אני עושה כאן בכלל? אני לא מבינה כלום. למה אנשים אוהבים בכלל לחיות? (אני לא אובדנית)