איך אתם מתמודדים עם זכרונות מאנשים שנפטרו?

אני לא יודעת ממש מאיפה להתחיל..
לפני 4 שנים סבא שלי נפטר ובמקום להתמודד עם העובדה הזו פשוט הדחקתי.
עכשיו מידיי פעם, בעיקר בלילה כשיש שקט זכרונות ממנו עולים לי לראש, הפעמים שהוא הרים אותי על הידיים ועשה כאילו הוא אווירון, כל פעם שהואמשיחק איתי כשלהורים שלי לא היה זמן (שזה היה רוב הזמן, לשניהם יש קריירות מצליחות והם תמיד חזרו הביתה מאוחר). ההורים שלי לפעמים גרמו לי להרגיש שהעבודה שלהם חשובה יותר ממני אבל הוא תמיד היה שם בשבילי והיינו ממש מחוברים..
אני נזכרת בכל הפעמים האחרונות, הפעם האחרונה ששיחקנו תופסת, הפעם האחרונה שדיברנו.. והכי אירוני שבאותו הזמן לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני עושה איתו משהו, ואני מבינה את זה רק עכשיו. הוא מת בפתאומיות מדום לב, לא היה לי זמן להיפרד ולא התכוננתי לזה מראש.

האמת חשבתי שאני יותר חזקה מזה אבל בזמן שכתבתי את השאלה פשוט התחלתי לבכות.. אני יודעת שעבר הרבה זמן אבל איכשהו זה עדיין כואב. מה לעשות?

(אני לא מתכוונת להתאבד או משהו אם יש מישהו שדואג)