אני חושבת שאני לא אוהבת אנשים זה בסדר ?

בתור ילדה הייתי שקטה וביישנית אבל הייתי חברותית ונחמדה לכולם והיו לי תמיד חברים תמיד לא היה לי כוח לרדת למטה אבל לפעמים בכל זאת ירדתי וזה מוזר כי כשהייתי למטה הייתי נהנית וכשהייתי נפגשת עם חברות נהניתי מאד באותו רגע אבל לפני שיוצאים אני לא רוצה וקשה לי לשכנע את עצמי כל פעם מחדש חחח
היום יש לי 2 חברות טובות ואני כבר 3 שנים בוכה ובדיכאון שאין לי הרבה חברים ואני לא מקובלת כזאת אבל לאחרונה שמתי לב שאני יותר נהנית להיות בבית עם המשפחה שלי ועם עצמי מאשר להיפגש עם חברות אז אולי אני בעצם לא אחת כזאת שצריכה הרבה חברים ומסתפקת רק בזה אבל אני שונאת את זה !
תמיד שנאתי את זה
שאני לא ילדת רחוב כזאת
שאני ילדה בת 15 שאוהבת להיות עם המשפחה שלה
אני שונאת את העובדה שאני כזאתי !!
וגם יש לי ריקנות כזאת שאני לא מצליחה למלא ... אז עכשו אני מנסה לחפש תחביב ...
היום לדוגמא אמרתי לאמא שלי שאנחנו לא מתראים כמעט עם המשפחות שלנו גם לא לפני הקורונה ולא עם חברים של ההורים שלי אז אנחנו גדלים בלי להיות מוקפים באנשים ( שתבינו אני לא אוהבת להיפגש איתם אבל חשבתי שאם אתחיל להיות יותר מוקפת באנשים אתקן את הטעות הזאת שככה אני גדלתי בתור ילדה ואז אוהב להיות עם אנשים ואפסיק להיות כזאתי ) היא אמרה שפשוט זה בגלל שאבא שלי דתי וזה אז אנחנו לא נוסעים כל שבת לראות אותם ושגם לי ולאח שלי קשה יותר כי יש לנו בעיה חברתית אז אין לנו את החלל שימלא את זה . דבר ראשון אני נפגעתי מאד גם אם זאת האמת
דבר שני אני לא חושבת שיש לי בעיה חברתית
והיא אמרה שאם אני רוצה אפשר לדבר עם אבא שלי ונקבע איתם אחרי הסגר . אמרתי טוב הסתובבתי התחילו לרדת לי דמעות והלכתי לחדר בלי שיראו שאני בוכה . בכיתי ובכיתי ובכיתי כמו תמיד כאב לי בנשמה בגרון בלב , לא רק שירד לי החשק כי אני בכלל לא אוהבת להיפגש איתם והלוואי שאהבתיי הלוואי!! ואני אצטרך להיפגש איתם כי אני הצעתי תרעיון עכשו אני גם לא יודעת אם יש לי בעיה חברתית . תראו אין לי ממש חברים אני לא יודעת למה ... אבל אני ממש לא חושבת שיש לי בעיה חברתית והעובדה שכל החיים שלי אסתובב עם ההרגשה הזאת שאני בנאדם שאוהב בית ומשפחתיות וכולם ישנאו אותי ובכל מקום שאצטרך לראות אנשים יהיה לי קשה גורמת לי לבכות כל החיים בלי לצאת מהחדר
וחשוב לציין אני אוהבת את איך שאני נראית ומרוצה מעצמי וזאת לא הבעיה