איך החיים בפנימיה?

אני בפנימיה כבר 4שנים .זה כיף יש גיבוש חברתי מטורף אצלנו.
מרגיש לי כמו משפחה
אחד עוזר לשני והצוות מעולה
נותנים לך כלים לחיים מתחשלים ולומדים לא להיות מפונקים.החסרונות שאם אתה רוצה לחזור הביתה ואתה גר רחוק זה מעצבן הנסיעות לפעמים הכיבוי אורות מעצבן.טבל שלומדים להנות מהמקום לא מרגישים חסרונות

אני לא בפנימיה אבל שמעתי שזה לא מרגיש כמו בבית בכלל שמעתי אנשים שאמרו שהם מרגישים לבד

היי היי ^ זה תלוי אני ממש ההפך .
ברור שזה לא כמו בית .
אבל לומדים להנות

אני בפנימייה ועכשיו זו השנה האחרונב שלי
יש עליות ויש מורדות
עזבתי וחזרתי כי היה לי קשה בלי הפנימייה
יש כאלו שבאמת ממש טוב להם שם ויש כאלו שלא, אבל האלו שלא בסוף עוזבים
ועכשיו בגלל הקורונה אני לא בפנימייה וממש קשה לי לחשוב להיפרד מהם ושככה יוצאת השנה האחרונה

אני ממש רוצה להיות בפנימייה או כפר נוער אבל בהרבה מקומות העלות דיי יקרה אז צריך להתחשב גם בזה ...
יש לי חברים שגרים והם אומרים שזה הבית השני שלהם והם לומדים איך זה באמת לחיות בלי להיות תלויי בהןרה שלך אם איזה מןרה מעצבנת או משהו כזה , הם לומדים להתמודד עם הבעיות שלהם לבד.
וביוטרית יכול להיות שהאנשים שסיפרו לך את זה זה באמת המצב שלהם אבל רוב מי שאני שומעת באמת טוב לו שם .

לצערי אני עוד חודש הולכת לפנימייה:(
אז אני מצתרפת לשאלה

לי היה ממש קשה:(

הייתי שנה בפנימיה.
שלמות. חוץ מהמרחק מהבית שלפעמים היה לי ממש ממש קשה אבל אח שלי היה גר ליד אז כל פעם שהייתי מתגעגעת הייתי הולכת אליו...
יש דברים שלא אהבתי כמו זה שכולם מתנפלים על האוכל כאילו אין מחר
זה עיצבן אותי ולא יכולתי לאכול וגם הרבה פעמים נגמר האןכל.
לפעמים התנהגו כמו בהמות בחוסר רגישות והיו אחרי יום לימודים ארוך מסתובבים בצרחות ומשתוללים במזדרונות.
אבל זה כיף גם. כולם מלוכדים כזה ולכל אחד אכפת מהשני ותמיד מדברים וזה.

אני בפנימיית גנות, מאוד נחמד פה וגם המנהלת נחמדה (אנחנו בעונה 1) אבל הדלידים מציקים

הייתי בפנימייה ארבע שנים.
זה פשוט כיף. זה כמו טיול שנתי שישנים עם החברים רק כל השנה. מה שכן - אפשר להיות מאוד רעב. אז ממליץ להביא מאגר אוכל וחטיפים או לפחות כסף כל שבוע ולקנות אוכל
הכי כיף היה לשבת עם כל השכבה במועדון ולדבר ולעשות שטויות
אפילו להשתכר בסתר כמה פעמים...

פעם גם באמצע הלילה היינו שמים בכל המסדרון מים עם סבון ואז מחליקים ובסוף מנקים הכול עם מגבים והכול סופר בשקט כדי שלא יתפסו
קיצור פנימייה זה חתיכת חוויה.

אני עוד מעט בת 22 (שירתתי בצבא ואפילו משוחררת כבר שנה +) למדתי בפנימייה מכיתה ט-יב מהרצון שלי, אמא שלי עד כיתה יב לא האמינה שאני לא בבית וכל מי ששואל אותי אני עונה שאלו היו ה4 שנים הכי טובות בחיי, כמובן שזה תלוי בהמון משתנים של עצמך ושל הסביבה שלך לטוב ולרע כמובן שהיו תקופות קשות יותר ותקופות מושלמות שחרוטות לי בזיכרון סיימתי ללמוד ב2017 (לפני 4 שנים) ועד היום אני בקשר עם חברים שלגמרי הם המשפחה שלי, אני בקשר טוב עם הצוות שם אם זה מורים, מדריכים, אנשי צוות וכו'.. ותמיד כשאגיע לבקר יקבלו אותי בזרועות פתוחות, חיוך וחיבוק
לגמרי הבית השני שלי
ושוב לגבי יתרונות וחסרונות זה פשוט אינדיבידואלי.. אני יכולה לומר שמבחינתי זה שעשיתי לעצמי כביסה גרם לי להתבגר וללמוד להסתדר לבד ובשביל מישהו אחר זה יהיה חיסרון.
בסופו של דבר הכל תלוי בגישה *שלך* וככל שתבוא בראש פתוח יותר ככה יהיה לך קל יותר ומהנה יותר (:
אם יש לך שאלות נוספות יותר מאשמח לענות לך גם בפרטי, המון בהצלחה

הייתי בגן ונוף.
היה לי נורא כייף.
זה נראלי השנה הכי כפיית שהייתה לי בחים!! והכי מלמדת.
הייתי בחורה שקטה ושם פשוט הייתי הכי חברותית ומצחיקה.
היה לי שם חבר בפעם הראשונה בחיים.
היה לי שם הרבה דברים של הפעם הראשונה
זה שינה לי תחיים.
ואתה לוקח משם כלים.
אם כל חיי הרגשתי בודדה. שם הרגשתי הכי לא!!. עכשיו שאני כבר סיימתי אני הייתי מתה לחזור לשם

החיים בפנמייה מחשלים אותך לחיים עצמם, נהיים יותר עצמאים, בהתחלה אולי לא מתחברים לכל אחד ובא לך את הפינה שלך (ותמיד אפשר למצוא אחת כזאת) אבל אחכ כולם עם כולם, יוצאים משם עם חברים לחיים. חוויות שלא יהיו לך בבית ספר לייד הבית..
אני הייתי 4 שנים בפנמיות ואני מודה על כל רגע! גם על הרגעים הקשים שהיו לי כי משם רק עליתי ולמדתי.

הייתי בפנימייה לנוער בסיכון
זה כפר כזה עם 3 בתי קרקע צמודים אחד לשני, בכל בית בין 7-12 בנות , יש צוות כמו רכזת בית, סגנית ומדריכות, בוקר בית ספר (כל הבתים יחד בבית ספר) אוכלים ארוחת בוקר חוזרים מהבית ספר אוכלים צהריים (ביחד כולם כולל הצוות) לפעמים יש חוגים או פעילויות למינהם
זה ממש כמו לגור בבית עם עוד 8 אחיות
יש חוקים כמו תורנויות כיבוי אורות וכו'...השקמות המדריכות עושות, בכל חדר זה עד 3 בנות
בסופשים יוצאים כולן הביתה (לנו ספיציפית שילמו על הכל, נסיעות, אוכל, טיפולים רפואיים)
זה בערך אורח החיים שם

לא כיף

שולטים לך על החיים בקטע מלחיץ

השנה התחלתי את השנה השנייה שלי בפנימייה ולא מתחרטת על שום שנייה.
זאת באמת חוויה לכל החיים, בהתחלה ברור ומובן מאליו שלא פשוט אבל עם הזמן מתרגלים וזה כל כך כיף והופך אותך לעצמאי יותר אבל כמו שאמרו זה מאוד תלוי בן אדם...

אחלה

חסרונות רחוק ממשפחה חברים ואוכל של אמא
יתרונות מכירים אנשים חדשים עיר חדשה מקומות חדשים בונה את הביטחון לומדים להסתגל לסוגי אנשים ועוד

אני התחלתי השנה שנה שנייה בפנימייה.
חייבת לומר שההחלטה לבוא לשם הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי. הכרתי אנשים חדשים מכל הארץ ומכל הסוגים, החיים ומצב הרוח שלי השתפרו בהרבה, ועכשיו אני מרגישה שיש לי משפחה שנייה שאוהבת אותי ודואגת לי.
כל יום שם הוא חוויה טובה שלי, אני ישנה עם חברות טובות שלי, אני צוחקת איתן ביחד, אני למדתי איך לגשת לאנשים ולפתח ביטחון עצמי.
אחת ההחלטות המוצלחות שלי

כל שאלה שאתה שואל נכנסת לחמות [-;

הייתי בפנימיה והאמת שהיה לי כיף רצח.
המקום הזה היה לי כל כך כיף שלפעמים העדפתי להישאר שם מאשר לחזור הביתה, זה די תלוי בפנימיה שלך אבל החיים שם ממש כיפים.
הילדים שם הם נהפכים להיות האחים שלך, המדריכים שם נהפכים להיות ההורים שלך וזה מרגיש כאילו יש לך עוד משפחה.
אתה מרגיש שאתה באמת רצוי שם ואתה מרגיש שבאמת אכפת להם שם ממך.
אני עד עכשיו בקשר עם כל החברים שלי מהפנימייה ועם כל המדריכים ואלה באמת אנשים וחברים אמיתיים לחיים.

אמא שלי היא עובדת סוציאלית מתחום האומנה (חשוב לציין שהיא בתפקיד *מאוד* גבוה, היא גם עושה שינויים משמעותיים באומנה ובכלל בארץ (היא הייתה חלק בחקיקת חוק האומנה בכנסת)).
ממה שלמדתי ממנה, יש הפרש גדול מאוד בין הילדים שגדלו בפנימייה לבין הילדים שגדלו במשפחה.
חשוב לי לציין שמה שאני אומרת הוא רלוונטי לחיים הבוגרים של אותו בן אדם ואין לי שום עיניין או רצון להכפיש את שמם של הפנימיות. אני גם לא גדלתי בפנימייה (משום מה... אתם תבינו יותר בהמשך) אז אני לא יכולה להגיד איך זה מבפנים, אני רק יכולה להגיד איך זה משפיע עליו בחייו הבוגרים בשונה ממשפחה אומנת (כמובן שמדובר על ילדים שאין להם בית לחזור אליו, אבל המידע שאגיד כאן הוא רלוונטי גם לאלה שרק הולכים לפנימייה לכיף).
אז ככה, מי שגדל בפנימייה (במיוחד מי שגר שם כשהפנימייה היא הבית שלו) אינו באמת לומד איך מתנהלת משפחה. אני לא יודעת איך זה עובד עם ילדים שגרים בפנימייה ומפעם לפעם חוזרים לבית שלהם, אבל בתכלס, איך אבא ואמא לומדים להיות אבא ואמא? דרך ההורים. זה למה כמעט תמיד קורה שאנחנו (בתור הורים) מתנהגים או בדיוק כמו ההורים שלנו או בדיוק ההפך מהם (זה קורה הרבה). כשילדים גדלים בפנימייה, עד כמה שזה מדהים, כשהם ירצו לפתוח משפחה משלהם כל עיניין ה"אבא" וה"אמא" הוא יהיה חדש להם (בין אם חדש הכל, או שיהיו סיטואציות שאותו אדם לא ידע איך להתמודד איתם). למשל, אם מישהו בן 15 הולך לפנימייה הוא גדל שם שלוש שנים ואז הולך לצבא/מכינה/שנת שירות/שירות לאומי. אם אותו המישהו יהפוך להיות אבא ולאבא יהיה ילד בן 16, ויהיו כל מיני מריבות על כל דבר שתחשבו עליו (נגיד אלכוהול, בנות/בני זוג, שיעורים, לימודים, חוגים, חדר, חיות מחמד, אוכל... פשוט כל דבר) אותו האבא יפגש בסיטואציה חדשה כי כשהוא היה בגיל הזה הוא היה בפנימייה וה"חוקים" בפנימייה הם שונים מאלו שבבית. גם ההתנהגות עצמה שונה.
אני לא אומרת שהאבא או האמא לא יכולו להתמודד כנגד הסיטואציה, בכלל לא, אני רק אומרת שהם יצטרכו ללמוד איך להתנהל באותו הרגע ולא שיבואו כבר עם ניסיון (בין אם זה ניסיון טוב או רע).
אמא שלי במקצוע כבר הרבה שנים והיא ראתה את ההבדל בין ילדים שגדלו בפנימייה לבין ילדים שגדלו במשפחות אומנה, וגם כשהשידוך בין הילד למשפחה היה רע המצב של אותו הילד בתור הורה היה יותר טוב מאשר ילד שגדל בפנימייה.
כמובן שאני מודעת לזה שיש הבדל בין מישהו שאין לו הורים/שההורים לא יכולים לגדל אותו והם הולכים לפנימייה לעומת ילדים שיש להם הורים והם הולכים לפנימייה. אך עדיין, הדוגמא עם הילד בן ה-15 שהלך לפנימייה עדיין נכונה.
נגיד אם בין המדריכים יש ריב או מחלוקת, את לא תיהי עדה לאיך הם באמת מתנהגים כשהם כועסים או עצובים ואת גם לא תיהי עדה לרגע שהם השלימו זה עם זה ואיך הם השלימו. דברים כאלה את לומדת בלי להרגיש כשאת גדלה בבית.
לכל טוב יש גם רע, בין אם הוא מגיע באותו הרגע ובין אם הוא מגיע אחרי עשרים שנה. אני לא יודעת אם זה החיסרון היחידי של פנימיות, אבל זה משהו.
בכל מקרה, אם את רוצה ללכת לפנימייה אז תעשי את זה. חשוב שתלכי אחרי הלב ;)

חברה שלי הייתה בפנימייה שבוע ועזבה שמו אותה בחדר עם כמה בנות אתיופיות והיא סיפרה לי שהן התחילו לרכל עליה באמהרית והיא לא הבינה כלום הן לא היו כלכך נחמדות אליה כי הן חבורה והיא חדשה בחדר היא הכירה אנשים מחוץ לחדר שלה והייתה איתם אבל אחרי שבוע היא פרשה כי להורים שלה היה קשה בלעדייה היא בת יחידה גם אז אני מבינה אותם

^חחח אני מת אשכרה ריכלו עליה באמהרית

אני בפנימייה עם שבע בנות בחדר (עכשיו בגלל הקורונה אז זה שלוש) וזה כיף חיים קודם כל אבל בהתחלה זה מוזר וקשה להתרגל אבל כשמתרגלים אז זה ממש כיף נגיד פעמיים שיחקנו פרה עיוורת בחושך באחד החדרים וזה היה קורע וקיצור זה כיף ברמות

אני לא בפנימי אבל אחותי כן. זה ממש תלוי איזו

אשמח שכל מי שהיה פה בפנימיה יעזור לי בפרטי באלי ללכת לפנימיה אבל לא יודע אם כדאי וזה

נחמדים, לגור עם שותפים.

כל מי שהמליץ, אתם יכולים באיזה פנימייה הייתם או שאתם נמצאים בה עכשיו ואיך זה מבחינת הקורונה... [אם תוכלו לעזור בפרטי זה יהיה נהדר]