מרגישה צורך לשתף, בבקשה תקראו, תגידו מה דעתכם? גם על הקטע וגם על המצב. תודה (:

"אני לא אוהבת אותו יותר! התגברתי!"
כך קראתי בביטחון, ידעתי שאני צודקת.
היום ראיתי אותו שוב
כבר לפחות חודשיים לא ראיתי אותו ככה מקרוב.
דבר ראשון הבנתי שעדיין יש לו השפעה, למרות שאלי הוא לא שם לב בכלל.
נלחצתי, נחרדתי, לא הייתי אני, זייפתי שיחות עם חברים ואפילו מילה או מבט לא החלפתי איתו.
הוא בכלל לא אוהב אותי, לא מחבב אותי.
הוא גם לא אהב או חיבב, או שכן, אבל כשהיינו בני אולי 10.
למה אכפת לי? אפילו לא היינו ביחד.
הגדרתי אותו כאהבה הראשונה שלי, חשבתי שזה הגיוני, מאהבה ראשונה אף פעם לא משתחררים.
אבל ככה מרגישה אהבה?
באמת? ככה?
לא היו לנו נושאי שיחה משותפים, כשישבנו ביחד לדבר לפני שנה וחצי, ניסינו לחדש את הקשר שנקטע מאז שהיינו קטנים, השיחה נתקעה ואני כל הזמן שתקתי ממבוכה והתרגשות כמו ילדה סתומה.
אני מתנהגת שונה לידו. גם עכשיו, שנים אחרי אותה "אהבה" שמשתקת אותי עד היום.
מרגישה צורך להיות אינטלגנטית, בוגרת, לא מתעניינת בשטויות של החברים סביבי.
מנסה לחקות אותו, להתנשא, כדי שיעריך אותי, לא מוצאת את המקום שלי בחברה כשהוא איתי בחדר.
אני יודעת שאנחנו לא צריכים להיות בקשר, יודעת כמה הוא רע לי ומה הוא עשה בעבר לי ולבנות אחרות.
הוא שחקן, אבל הוא היה שלי, כשהיינו קטנים, לפני הכול.
אז אני משחררת, אני מנסה להמשיך האלה, אבל הלב כואב כשאני רואה אותו ברחוב, מדבר עם אחת החברות שלי או אפילו סתם מחייך.
אני לנצח אתנהג לידו ככה, והתקווה לאהבה הראשונה שתתממש אפילו לחתונה לא תעלם.
אז אני כותבת כדי לשחרר, כדי לשרוף את הרגש.
לפחות עד הפעם הבאה שאראה אותו.