באלי ממש את עצמי אבל אני מתה מפחד שאנשים יגלו את הסיבה

תמיד אמרו לי שאני חלשה, אני מפגעת מהכל. והשנתיים האחרונות היו כלכך קשות בשבילי. איבדתי הכל. ואין לי איך להחזיר את זה. אני כבר לא שייכת לפה. כשאני יושבת עם חברים אני מרגישה שכולם שונאים אותי. ואני גם מבינה אותם. גם אני שונאת את עצמי. אני יודעת שלא כדאי לי לעשות את זה. ושזה לא יתן לי כלום חוץ מלפגוע באנשים אחרים. אבל אני מרגישה שזה יעשה להם רק טוב להיות בלעדיי. אני באמת יכולה לדמיין ילדים מסויימים צוחקים עליי אחרי שהם שומעים שעשיתי את זה. לפני חודש מישהו שאל אותי כמה שאלות. 1. "מי הבן אדם שאת הכי סומכת עליו בעולם?" 2. עם מי הכי כיף לך לדבר?" ועוד כמה כאלה. ואני ישבתי שמה. עם הטלפון מולי. ולא הייתה לי תשובה לאף אחת מהשאלות האלה. אני מרגישה כל כך לבד. והקטע הוא שאפילו אין לי למי לספר את מה שעובר עליי. אין לי אף אחד. אני נראית כל כך שמחה כי אני מנסה שאף אחד לא ידע. כי כמובן שהם יגידו אל תעשי את זה וימשיכו בחיים שלהם. כולם מצליחים להמשיך בחיים שלהם חוץ ממני. אני לא מצליחה להרים את עצמי בבוקר. לא מצליחה להנות מדברים. אין לי מוטיבציה לכלום. וזה רק הדרדר עם הקורונה. אני חייבת להוציא את זה ממני אז זאת הסיבה שכתבתי את זה פה. אני לא מתכוונת לעשות את זה מקווה שבכלל. אבל אני חייבת לשתף אתכם באיך אני מרגישה כדי להוציא את זה ממני.