פריקה,אשמח מאוד שתראו.

אממ אז היי זה די מוזר אבל מתחילת הקורונה מאוד השתנתי פיזית וריגשית,הורדתי המון במשקל,ואני לא אותו בן אדם,יש לי פרסקטיביות שונות כל כך על הכל אבל בקיצור ממש השתנתי.

אמא שלי העלתה לתפקיד מאוד מרכזי מה שהקשה עליה להיות בבית,אז יצא שהיא הייתה מגיעה רק בלילה,וזה בעיקרון למיטה ולישון.אבא שלי מאז ומתמיד לא היה אבא,לפחות מבחינתי,הוא הרגיש שהחובה שלו היא לספק לי כסף שצריך,נסיעות ומזון,לא דבר אחר.
אח שלי הגדול בצבא כבר כמה שבועות,ואין לנו קשר כל כך,(נגיד את זה ככה,הוא בחר שלא להיות איתי בקשר)
ואחי הקטן,ששונא אותי בכל צורה שהיא,מכה אותי,מקלל,משפיל בכל דרך אפשרית.

הקורונה גרמה לי לקחת את עצמי בידיים ולעזור לאמא שלי לאור המצב,הייתי כמו אמא לאחי הקטן, מסדרת את הבית,עושה קניות, שוטפת,מכינה ארוחות,מקלחות,בעיקרון הכל.
אבא שלי לקח את זה כמובן מעליו כי הוא דוגל בזה שנשים במטבח.
אני עברתי במהלך מאי יוני יולי תקופה מאוד קשה של חרדות חברתות ודיכאון ,עקב ההורדה במשקל,עברתי תקופות של דימוי עצמי נורא,הייתי יוצאת עם פוטרים בזמן הזה,והכל (הלבוש שחור).והייתי צריכה עזרה,הייתי חייבת עזרה,אבל לאף אחד לא היה דקה לפנות אלי ולשאול איך אני,מה איתי
.התחיל בית לפני כמה ימים,ואני מרגישה שהכל חוזר, אין לי לי לפנות,אמא שלי אמרה לי כל הזמן שאני מבקשת וצריכה עזרה,היא הייתה עונה שזה בסדר ויהיה טוב,אני מרגישה שאני חוזרת לאותו נקודה,וחוזרת להיות מכונסת לעצמי מאוד.מה אני עושה עם זה?אין אף אחת בעולם שאני בעיקרון מעניינת אותו.