אני ממש רוצה לצאת, לבלות, ללכת לים, לקניון, לדבר, סתם ללכת לפארק, אבל..

אין לי חברים
פשוט אין לי אף אחד
היה לי, היו לי תקופות טובות יותר, שבהם היו לי המון חברים, אני לא מתכוונת להתנשא חס וחלילה, אבל בעבר.. כולם היו חברים שלי. עד כדי כך שלפעמים היתה לי הרגשה של טו מאצ.
אני מאוד חברותית, קשה לי מאוד כשאני לבד, ואני מסוגלת להיכנס לדיכאון במהירות- כמו עכשיו.
השנה הזו היתה מחורבנת
התרחקתי מכולם, ומאז הקורונה זה החמיר, אני נשארתי לבד. אין לי אף אחד. אין לי חברים . גם אם אני מנסה להיפגש איתם הם ממציאים תירוצים. קשה לי. לא בא לי כבר לפגוש אותם . צבועים כולם!

אני לבד
בבית כל היום נמרחת
אני רוצה פאקינג לצאת
זה כבר כמעט חצי שנה ככה לא ? מאז הקורונה.
אוף, בא לי למות.

מה עושים מכאן?