נמאס לי מהחרא הזה שנקרא החיים שלי.

אני יוצאת בשאלה (מהדתיים הלאומיים לא מהחרדים) ואני חייבת ללכת לאולפנה והתסכול שלי פשוט נוראי.
אני לא מסוגלת אפילו להסתכל על הסידור אני מרגישה בכלא אני שונאת את הבתים שלי (ההורים שלי גרושים) אני שונאת את הבית ספר שלי אני שונאת את החיים שלי נקודה.
ואומרים לי פשוט תעשי כאילו את מתפללת אבל אף אחד לא מבין אותי ולא מבין את ההרגשה והעצות המטומטמות שלהם רק מתסכלות אותי עוד יותר.
אלה החיים הם אומרים לי..אמרו לי שאלה החיים אז תשחקי את המשחק ותצחקי בלב ופשוט תקחי את זה בטוב ותסתמי אבל אני לא מסוגלת יותר!
אני לא יכולה יותר עם ההרגשה הזאת עם התסכול הזה עם החרדות כל פעם שאני חוזרת הבייתה וכל פעם שאומרים בבית ספר שמתחילים תפילה או שיעור תורני כזה או אחר..אני רוצה לעבור לפנימייה חילונית רק בשביל שאני לא אצטרך להסתיר יותר את מי שאני כי זה פשוט עינוי.
וואלה לא רוצה.אני רוצה להיות מי שאני אני רוצה שליטה מלאה על החיים שלי זה דבר כל כך נורא לבקש?
ולמה אני לא יכולה לקבל את זה?משחקי אגו?אסטרטגיות?באמת?
אני פשוט רוצה להיות עצמי..נמאס לי להיות בודדה כל כך
עצות?