מה דעתכם על קטע שכתבתי אחרי שביום לראשון של בצפר חברה שלי התעלמה ממני כי אמרתי לה בחופש שאני אוהבת אותה?

את מולי, עומדת שם עם הקוקו הבלונדיני והגבוה שלך והעיניים המטורפות שלך. את פשוט מביטה בי בערפול ואני נהנית מהדממה החפוזה שמזדמנת לנו. אני לוקחת צעד קדימה, ומכחכחת בגרוני במבוכה, אני חשופה מולך, פגיעה, שברירית, אם תרצי תוכלי לרסק אותי במילה אחת ובמשב רוח אחד אני אשב בצד, ידי כרוכות מסביב לברכיי והדמעות נוזלות מעייני ועוזרות לי להתגבר על הכאב שבלאבד אותך. במורד עלה השלכת הראשון תוכלי להתפוגג ולהשאיר אותי על ברכיי, מוצאת נחמה מעורפלת בתפילה מזויפת. אבל אני פה, מולך, ואת כל כך שלמה ואמיתית שאני כמעט קורסת. אני מפחדת לדבר, מפחדת לשתוק, מפחדת שתלכי. "הי," אני אומרת בקול חלוש, מרוצה שהצלחתי להוציא הגה ומתוחה לראות אם עדיין לא דפקתי הכול. "הי." את משיבה לי, וצמרמורת ממכרת עוברת בצווארי. אני נותנת לעצמי לאבד את עצמי לרגע בעיניים הקפואות והנקיות שלך, שומעת את הלב שלי פועם בריחוק, רעש חזק, מהיר ומרתיע. אני נזכרת להתעורר מהקומה בה שקעתי לרגע בעודי צוללת לתוך הצבע הירוק הבהיר והמוכר. אני מבחינה בגומייה שלך. עם חיוך ממזרי ושערות סומרות, אני מורידה אותה בתנועה קלילה, מצחקקת כמו בפעם הראשונה שנפגשנו. שישבנו שעות ודיברנו בלי להשתעמם והייתי כל כך לחוצה ונינוחה בו זמנית שהתבלבלתי מכל מבט או מילה שזכיתי לקבל ממך. את צוחקת צחוק קצר, ישר ולעניין, ומחייכת חיוך אביבי ומקסים, מלא בתום ובחוכמה, ברצון לטעום מהעולם ובפחד להיפגע. אני לא רואה חיוך, אני רואה אותך. את כולך, את הפגמים הבלתי נראים שלך ואת הטעם המתקתק-חמצמץ-מפגר שלך. את השמש הקורנת והמאירה שבך שתכבה עם הנשיפה הקטנה ביותר מפיו של האדם הנכון. אני רואה את חוסר העניין שלך, את האהבה שלך, את כל הדברים האלו שאני להוטה לעטוף עם שפתיי, עם זרועותיי, עם רגשותיי. אני יכולה להרגיש אותך נבהלת מכף ידי, שמסיטה בעדינות קצוות שיער פרוע מהשיער הפזור-מבולגן שלך. אני יכולה להרגיש את ההפתעה שמתעוררת בך כשאני רוכנת לנשק אותך, והשמיים הופכים להבהובים ברורים ומטושטשים בצבעי כסף-זהב שעוטפים על הצללית הקלאסית והמשוגעת שלנו, נערה מנשקת נערה.