מדובר פה בשני מצבי קיצון, מה הייתם מעדיפים?

המצב הראשון, להיות בן אדם עם ביטחון עצמי בריצפה ובן אדם בודד ללא חברים ובדיכאון די רציני מהלבד שאני אפרט עליו קצת לכל אותם שלא כל כך מבינים מה דיכאון אומר
דיכאון זה כשאתה כל כך עמוק בחרא שאתה מתקשה לעשות פעולה כל כך בסיסית כמו מקלחת או לאכול או להפך ואכילה מוגברת (זה משתנה מאדם לאדם אבל זה בעקרון ועוד הרבה דברים כמו חוסר סדר בשינה, במהלך היום ועוד ועוד דברים)
ולהיות כזה שלא יוצא מהבית כי אין לו עם מי ולהישאר ככה הרבה שנים


או


להיות בן אדם עם *אובר* ביטחון (בדגש על אובר) ואהבה עצמית, להרגיש שאתה מינימום אלוהים ולהיות מאושר (בדגש על מאושר) ומוקף בהרבה חברים ואתה לא לבד והחברים אוהבים אותך ויש לך חברים אמיתיים באמת ושוב אתה מאושר ויש לך הכל