מה הדבר הכי נורא שעובר עליכם כרגע...

געגוע למישהו

הרגל שלי כואבת ברמות שאני לא מסוגל לקום מהמיטה וזה סבל בכלל ללכת אפילו לשירותים.

דלקת פרקים מה אפשר לעשות סעמק

לא אכפת לי בלי אנונימי
אני פשוט בתקופה שאין לי כוח לכלום ואני נורא אדישה
ומרגיש כאילו לאנשים סביבי לא אכפת או שהם לא מנסים להבין אותי בכלל. ואני גם מתגעגעת להמון אנשים
חלקם לא בחיים שלי בגלל טעויות שעשיתי וחלקם לא בחיים
אבל אני רגילה, יהיה בסדר

מתגעגעת לככ הרבה אנשים שיצאו לי מהחיים

היי שלום גם לי יש דלקת פרקים
אממ נראה לי המחלות שלי וזה שאולי יש לי עוד אחת (פעם שלישית גלידה???)
כן זהו

חוסר חשק לעשות כל דבר.
אי אהבה עצמית.
מלחמה ביני ובין עצמי בין הטוב לרע..
עצלנות, שבגללה אני סובלת המון,
אי אהבה כלפי הסביבה.
חוסר מוטיבציה,
בלבול עצמי..

הפגיעה המינית הממושכת שעברתי עדיין איתי כל הזמן
אני מרגישה כאילו אני תקועה בעבר הנוראי הזה ואני שם ולא פה בהווה
הזיכרונות הנוראיים האלה לא עוזבים אותי והמחשבות על זה
וזה עושה לי ממש ממש רע
למרות שאני הולכת לפסיכולוגית ולוקחת כדורים ויש לי חבריםות תומכיםות וטוביםות עדיין רע לי ממש ביגלל זה
אני ממש שונאת את עצמי ומרגישה ממש אשמה על מה שקרה
ואני ממש רוצה למות (אל תידאגו ההורים שלי יודעים על זה וגם הפסיכולוגית וגם הפסיכיאטר ושומרים עליי)
ואני ממש מפחדת שמי שעשה לי את זה יחזור

יש לי משבר עם הבן אדם שאני אוהבת יותר מהכל, והוא אכזב אותי ושיקר לי ואני מרגישה נבגדת, והייתי אינטימית איתו והרגשתי כלכך קרובה אליו, אני מרגישה מרומה. הוא פגע בי כלכך כלכך, יש עוד כלכך הרבה דברים שאני יכולה להוסיף פה, אבל אני עדיין אוהבת אותו ואני גם יודעת שהוא אוהב אותי ומעולם לא רצה לפגוע...הוא בן אדם טוב, באמת באמת.
אני מתגעגעת אליו, ואל איך שזה היה לפני שידעתי, ואני מפחדת שלא נצליח לחזור. אני לא מסוגלת לחשוב עליו כי זה כואב, לא מסוגלת לחשוב על כל העניין הזה, חייבת להדחיק 24/7 כי אני פשוט לא מסוגלת לחשוב, מרגישה ככה בכלא בתוך הראש שלי. חייבת לעשות משהו כל הזמן כדי לא לחשוב.
אנחנו יחד יותר מ3 שנים, אני לא מסוגלת להסביר כמה הוא חשוב לי, וכמה הקשר בינינו עמוק, או היה עמוק.. או אני הרגשתי שהוא עמוק.. אני לא יודעת כבר, אני חושבת שגם הוא הרגיש ככה. הוא כבר חלק ממני, אני לא מסוגלת לעזוב אותו ולא רוצה ולא עומדת.
הוא מאמין שנצליח לעבור את זה ולהיות בסדר שוב.. ושאני ארגיש כמו פעם, ושאני ארגיש שמחה.. ואני חייבת לנסות להגיע לשם, אבל בינתיים.. אני פשוט תקועה, בשנייה שאני מפסיקה להדחיק כל המחשבות ורגשות חוזרות ואני פשוט מרגישה שאני טובעת, אני מרגישה את זה פיזית. ופשוט כואב לי.
אני יודעת שיש לנו משהו מיוחד.. ואני לא עומדת לוותר עליו. אבל בינתיים אני פשוט פגועה ונבגדת ושבורה..אפילו שהוא לא התכוון
סליחה על החפירה.. כנראה שהייתי צריכה צריכה לפרוק...

*בעקרון כתבתי את זה לשאלה אחרת וזה העתק הדבק.. דברים טיפה התבהרו מאז אבל אפשר לומר שזה אותו שורש, אני עדיין בכל המצב הזה ומפחדת ופגועה, אני לפעמים לא יודעת אם אני פשוט מתחילה להרגיש טוב יותר או שאני בהדחקות עמוקות, כאילו כמעט ממש הכחשה.
אני אנסה למרות הכל להיות חיובית לרגע - יש תקווה. אני אוהבת אותו כלכך כלכך והוא אותי, אני רואה כמה שהוא מתחרט על כל מה שקרה ועל הטעויות שלו, הוא שונא את עצמו על כך שגרם לי להרגיש כמו שאני מרגישה.. שזה לא מה שאני רוצה, אבל זה מראה שהוא באמת באמת מתחרט ומצטער. בנוסף אנחנו כל הזמן מדברים ובסוף השיחה המצב קצת יותר טוב (לרוב), אז אני מקווה שככה בצעדים קטנים נצליח לעבור את זה.
*למי שחשב שהעניין הזה הוא בנוגע לבגידה כשקרא, הוא לא. לא הייתי מנסה לסלוח על בגידה.

סליחה על החפירה.. וואו זה ארוך סורי

יש המון, לחוסר החברים כבבר התרגלתי אבל הנה בזמן שאני כותבת עשיתי הפסקהקצרה, הינה כמה דמעות,, התקף חרדה, יש לי תחושה שיהיו לי עוד הרבה בזמן האחרון הינה כמה דמעות נפלו על השולחן, יש לי בעיה שנקראת מיסופוניה שזה משהו במוח שגורם לתגובות קיצוניות מרעשים, עצבים כעס חוסר אונים לדומא מרעש של לעיסות, אני לא יודעת אם זה הגיוני אבל מרגיש לי שזה מתגברהייתי בטוחה ששמעתי קולות בראש שלי אבל לא זה סתם אנשים בקצה הרחוב שבקושי שומעים, אני לא אפרט אבל נמאס לי,\ לרצות להתחרש להתאבד, ללמוד מדע בשביל להמציא משהו שיגרום לי להיות חר/שת לכל רעש שלא בא מאוזניות, שאני אוכל לשמוע רק מוסיקה, הינה אני צופה לי עוד נסניון להילחם בעוד דיכאון, כל פעם סיבה אחרת באה והורסת לי, אין לי חברים, אני אדישה, להורים לא אכפתממני, איך אני יודעת? הם אמרו לי, אוך כל המחשבות האלו באו בגלל סטיפס ביי

אין לי חברה אחת אמיתית ואף אחת מהן לא באמת מקדישה לי זמן
אני בוכה מלא בלילות בגלל שאני מרגישה לא שייכת,כאילו החיים שלי משעממים,תמיד רציתי לגדול באמריקה. ולפני שתגידו שאני חיה בסרט,אני מודעת לכל מה שקורה שם.הכל. אז אל תנסו להטיף לי. כבר מגיל קטן החלום שלי היה לגור באמריקה,ואני מתכננת בעתיד לעבור לשם,אבל אני לא רוצה לעבור לשם לבד ובטח אף אחד לא ירצה לבוא איתי כי זה יהיה קשה מבחינתם לעזוב הכל ואת כולם ולעבור לגור איתי לתמיד במדינה אחרת. מבחינתי הכל בא בחשבון,כי תמיד רציתי ותמיד ארצה.

אני פשוט בכל יום עצובה.. בלי שום חיוך או צחוק.
כל זה קורה בגלל שאני לא שלמה עם הגוף שלי ואני באמת מאוד מתאמצת.. עושה ספורט ואוכלת בריא.
אני כבר מיואשת.. ההורים שלי רוצים שאני אלך לפסיכולוג ולא בא לי בכלל):

אני בקושי יוצאת מהבית חצי שנה ולא ראיתי שום חברים חוץ מ-2 פעמים בודדות ואת המשפחה שלי ראיתי גם כמה פעמים אבל רק מרחוק בפארק...