5 תשובות
נורא אהבתי
שואל השאלה:
טנקיו
טנקיו
שואל השאלה:
תודהה יאי
תודהה יאי
וואו ממש יפה
שואל השאלה:
עייניו של מייק היו נעוצות עמוק בעייניה של ויולט, ידיו אחזו במותניה השבריריות, נזהרות שלא לפגוע בגופה העדין, ונשיפותיה החלושות הוטחו בעורפו החסון. הגלים השקטים נשמעו ברקע, משרים מעין שלווה על המקום, למרות שפעימות הלב המרקדות של הזוג הדהדו עד למעבר האוקינוס. "ויולט," לחש מייק בסגידה, מעריץ את הנערה השבורה, בעוד ויולט מתמסרת לידיו שמקרבות אותו אליה. "אני כל כך רוצה אותך, ויולט." ויולט השפילה את מבטה לעבר כפות רגליה שדרכו על החול הזהוב והרך שבחוף. היא בלעה את המחנק בגרונה ובידיים רועדות חיבקה את גבו של מייק. "ויולט?" לחש מייק בנימה מודאגת, וחפן בכף ידו את שערותיה הזהובות והארוכות. "כן?" היישירה הנערה היפיפיה וחסרת התקווה את מבטה לעבר מייק. "אני אוהב אותך." הדמעות הצטברו בעייניה העמוקות של ויולט, משקפות אגמים של בדידות שמייק הצליח בדרך פלא לייבש. היא אימצה את מייק קרוב אליה, מגינה עליו עם גופה הזעיר בתשישות. "אני לא מסוגלת לעזוב מחר." היא יבבה בדממה, בולעת את רוקה, מאופקת, לא מניחה למייק לצפות בה מתפרקת. "אני יודע." חייך מייק חיוך עצוב, וליטף בעדינות את גבה של ויולט. ויולט הביטה בעיניו הכהות והחכמות והשתוקקה רק להיבלע בתוכן, לשכוח מהאוקיינוס האינסופי שצופה בשניהם ולהתמסר לרכות הנצחית של חיבוקו. היא רכנה לעבר מייק, עייפה אך נחושה לטרוף את הזמן, מצמידה את שפתיה לשפתיו ברוך ובתשוקה, מנשקת אותו באגרסביות, בעוצמה, תופסת בגבו בחוזקה ומוצאת בנשיקה פיתרון לסערת הרגשות שלה. מייק נישק אותה בעוצמתיות, מושך את אגנה אליו ומצמיד אות גופה אל החול, מחזיק בידו האחת את לחיה וידו האחרת את מותנה. נראה היה שהגלים חדלו לזרום, הציפורים מאסו מלצייץ והחיים עצרו מלהשמיד את המציאות הציורית של האוהבים, להכתים את יצירת האומנות שלהם בכתמים גדולים, רטובים ושחורים. מייק ליטף את לחיה של ויולט, השניים התנתקו באי רצון ונשכבו אחד ליד השניה על החול הזך והנקי. "הלוואי ויכולנו לנצח את הזמן." חייכה ויולט בעצבות. "הלוואי." השיב מייק, מחייך גם הוא חיוך עגום וקטן, ניסיון מרושל מצדו להסתיר את הטלטלה שעוברת בקרביו. מייק פתח את פיו כדי לדבר, שואב את דמותה של ויולט עם עינו, כשלפתע כוכב זוהר, מנצנץ ובוהק נפל באיטיות מהשמיים, משאיר אחריו שובל ארוך ומרהיב של רסיסים כסופים. "הלוואי," לחשה ויולט בדמעות, אוחזת בידו של מייק ועוצמת את עייניה בכוח, מעין מאמינה שאם תעצום אותם חזק מספיק משאלתה תקום לתחייה. "הלוואי," השיב לה מייק גם הוא, בעיינים עצומות, לחיים רטובות, מלוחות, וחיוך כנה ומלא תקווה.
הלוואי.
עייניו של מייק היו נעוצות עמוק בעייניה של ויולט, ידיו אחזו במותניה השבריריות, נזהרות שלא לפגוע בגופה העדין, ונשיפותיה החלושות הוטחו בעורפו החסון. הגלים השקטים נשמעו ברקע, משרים מעין שלווה על המקום, למרות שפעימות הלב המרקדות של הזוג הדהדו עד למעבר האוקינוס. "ויולט," לחש מייק בסגידה, מעריץ את הנערה השבורה, בעוד ויולט מתמסרת לידיו שמקרבות אותו אליה. "אני כל כך רוצה אותך, ויולט." ויולט השפילה את מבטה לעבר כפות רגליה שדרכו על החול הזהוב והרך שבחוף. היא בלעה את המחנק בגרונה ובידיים רועדות חיבקה את גבו של מייק. "ויולט?" לחש מייק בנימה מודאגת, וחפן בכף ידו את שערותיה הזהובות והארוכות. "כן?" היישירה הנערה היפיפיה וחסרת התקווה את מבטה לעבר מייק. "אני אוהב אותך." הדמעות הצטברו בעייניה העמוקות של ויולט, משקפות אגמים של בדידות שמייק הצליח בדרך פלא לייבש. היא אימצה את מייק קרוב אליה, מגינה עליו עם גופה הזעיר בתשישות. "אני לא מסוגלת לעזוב מחר." היא יבבה בדממה, בולעת את רוקה, מאופקת, לא מניחה למייק לצפות בה מתפרקת. "אני יודע." חייך מייק חיוך עצוב, וליטף בעדינות את גבה של ויולט. ויולט הביטה בעיניו הכהות והחכמות והשתוקקה רק להיבלע בתוכן, לשכוח מהאוקיינוס האינסופי שצופה בשניהם ולהתמסר לרכות הנצחית של חיבוקו. היא רכנה לעבר מייק, עייפה אך נחושה לטרוף את הזמן, מצמידה את שפתיה לשפתיו ברוך ובתשוקה, מנשקת אותו באגרסביות, בעוצמה, תופסת בגבו בחוזקה ומוצאת בנשיקה פיתרון לסערת הרגשות שלה. מייק נישק אותה בעוצמתיות, מושך את אגנה אליו ומצמיד אות גופה אל החול, מחזיק בידו האחת את לחיה וידו האחרת את מותנה. נראה היה שהגלים חדלו לזרום, הציפורים מאסו מלצייץ והחיים עצרו מלהשמיד את המציאות הציורית של האוהבים, להכתים את יצירת האומנות שלהם בכתמים גדולים, רטובים ושחורים. מייק ליטף את לחיה של ויולט, השניים התנתקו באי רצון ונשכבו אחד ליד השניה על החול הזך והנקי. "הלוואי ויכולנו לנצח את הזמן." חייכה ויולט בעצבות. "הלוואי." השיב מייק, מחייך גם הוא חיוך עגום וקטן, ניסיון מרושל מצדו להסתיר את הטלטלה שעוברת בקרביו. מייק פתח את פיו כדי לדבר, שואב את דמותה של ויולט עם עינו, כשלפתע כוכב זוהר, מנצנץ ובוהק נפל באיטיות מהשמיים, משאיר אחריו שובל ארוך ומרהיב של רסיסים כסופים. "הלוואי," לחשה ויולט בדמעות, אוחזת בידו של מייק ועוצמת את עייניה בכוח, מעין מאמינה שאם תעצום אותם חזק מספיק משאלתה תקום לתחייה. "הלוואי," השיב לה מייק גם הוא, בעיינים עצומות, לחיים רטובות, מלוחות, וחיוך כנה ומלא תקווה.
הלוואי.