כל החיים שלי אני לבד...לאף אחד לא אכפת ממני...

אולי לא מבינים אותך כי את לא מסבירה להם

שואל השאלה:
אני לא רוצה להסביר להם כי הם חארות

הייתי ככה כשנכנסתי לחטיבה.. ותנחשי מה?
ל א הייתי מגיע לבית ספר רק מהבושה שאין לי חברים.
בהפסקות הייתי יוצא מהכיתה ומחפש מקום שקט בלי אנשים
ורק מחכה שההפסקה תעבור שלא יראו אותי. הייתי אוויר.
הייתי מאחר בכוונה. היו ימים שהייתי יוצא לבית ספר כדי שההורים לא יכעסו
והייתי יושב באיזה גינה והייתי בוכה כל הזמן..

הי, ראיתי את הפוסט שלך ואת התגובות. את מתארת תחושות לא פשוטות, טוב שאת כותבת על זה ולא שומרת את הכול בפנים. כתבת שאת עולה לחטיבה, מעבר בין מסגרות יכול ליצור לחץ ותחושה של חוסר בטחון. האם החברים שלך עוברים איתך ביחד? כתבת שאת חושבת שיש לך דיכאון וחרדות, למה את חושבת ככה?

אני מזמינה אותך להמשיך להתכתב איתי במייל או באינסטגרם. כמו כן את מוזמנת לצ'ט של עמותת עלם בכתובת: http://www.yelem.org.il/

אנה
עלם דיגיטל, יעוץ ותמיכה לבני נוער וצעירים ברשת
המייל : [email protected]
אינסטגרם: nayedet.digital

היי יקרה,
קראתי את המילים מלאות הייאוש, נראה שהבדידות מציפה אותך. אם הבנתי נכון, את בחרת שלא לשתף אף אחד במה שעובר עליך, אולי את מרגישה שהם לא יבינו אותך, או שאולי הם לא יתייחסו ברצינות למה שאת מרגישה.

נשמע שאת מלאת ביקורת עצמית, ואולי גם נושאת מטענים שליליים על המשפחה והחברים שסביבך. לדבריך את מתמודדת עם מצבים מטלטלים כמו דיכאון וחרדות, ובפניתך פה יש רמז לצורך שלך לפרוק ולקבל מעט הבנה ותמיכה. עם זאת, נדמה שמשהו בתוכך חוסם אותך, כאילו בנית סביבך חומות שאינן מאפשרות לאף אחד להתקרב, חומות שלאט לאט הולכות וגובהות. אותן חומות אמנם מגנות עליך, אך אולי גם לא מאפשרות חדירה של קרן אור... של תקווה וחום.

יקרה, אם תרצי בכל זאת לשתף יותר במה שעובר עליך, מזמינה אותך לשיחה אישית ואנונימית בצ'אט של סה"ר (סיוע הקשבה ברשת) אחד המתנדבים יהיה שם בשבילך להקשיב, לתמוך ולתת כתף , מרחב מחבק וללא שיפוטיות.

שלך
מתנדבת סה"ר