הייתם מתחברים לסיפור שכתוב בצורה הזאת?

השמש זרחה בשמים, וכמו האירה אלפי כוכבים ענקיים. הארי עדיין לא התעורר, ואני מצאתי את עצמי בוהה, חושב על קרני השמש שפגעו בשיער שלו כמו ברק. יכלתי לספור את הדקות של הבדידות וההמתנה עד שהעיניים שלו יפקחו אם כי בלבד שלא יעבור בראשי משמעות החלומות; משמעות החלום שאולי הארי חולם עכשיו במקום שיכול להיות מצמרר יותר מהסיוט הזה. קיוותי שזה יגמר,למרות שידעתי, שום דבר לא היה מעיר אותי, גם לא הצביטה הכי חזקה. תמיד הוא יושן בימים כאלה, הוא לא מרגיש את הכאוס של מחשבות בים כחול ואינסופי-בדיוק כמו צבע העיניים שלו.. הסבלנות שלי אזלה כמו סוללה, אצבעותיי עברו וצבטו את מפרק ידו. הוא השמיע נאקה. "אח, אתה.." לחש הארי בכאב, "יכול להפסיק עם זה?"
"אני לא מאמין, אתה מדבר מתוך שינה."
"ממש מצחיק." אמר בלהט, העיניים שלו רתחו מכעס מנגד לצחוק הסרקסטי שלי, שרק הרגיז אותו יותר. "בוקר, טמבל." הבעיטה במילים שלי הייתה יותר חזקה מזאת שבשמיכה, והיא זזה בשניה הצידה כשהארי איגרף את כפות ידיו והתרומם בזעם. "אתה חושב שיש לך זמן לישון? תתארגן, אנחנו הולכים."
"לאן הפעם?" הוא שאל. קיפלתי את השמיכות במהירות, "אתה יודע, למוות מעבר לפינה."
הוא חייך, ואז אמר במבט מניפולטיבי, "אה, עוד יום רגיל."