3 תשובות
גיל 17, זה לא גיל 80. באיזשהו מובן את עדיין ילדה, וזה זהמן שלך עוד להנות מהתואר הזה ולא לחפש איך לפתור את זה =)
היה לי את זה גם... לא חושב שיש לאן למהר. עדיף לך להשלים עם זה, הכול יקרה לאט לאט
מבינה אותך לגמרי.
אני בת 18 וחצי ורק עכשיו כשאני סיימתי יב ואת הפנמייה אני קיבלתי כאפה והבנתי שאני אחראית לעצמי, האמת אני מרגישה קצת כאילו ננטשתי כי אני רגילה להיות בפנמייה שזה מעטפת של מדריכים ועובדים סוציאלים ויש הרבה תמיכה ופתאום "לצאת לעולם" גורם לי להרגיש בדידות ופחד אבל אני מאמינה שבאיזשהו שלב אתרגל לזה, עכשיו אני עדיין בשוק מזה ועצובה על זה והאמת שיצא לי לבכות על זה הרבה בשבוע האחרון כי זה להבין שאשכרה החיים שהכרתי ניגמרו ועכשיו אני אחראית על עצמי ועל מה שיהיה ואם אזרק לרחוב או משהו אז בתכלס אף אחד לא אחראי וזה יהיה עליי.
בקיצור קשה אבל אל תדאגי מזה שאת מרגישה קטנה, לא שאני בת 80 עם הרבה נסיון אבל כול עוד את בבית ספר ובבית אז לדעתי תנצלי את זה, רק בגיל 18 ובגיל שתעזבי את הבית (במקרה שלי זה הפנמייה) אז את תאכלי את הכאפה, זה יהיה כואב אבל זה מחזק, עכשיו אני עוברת את זה ואני מרגישה חלשה אבל אני יודעת שזה הכנה טובה לעתיד וזה טוב שאני מבינה את זה כי אין ברירה, אומנם בדרך הקשה אבל מקווה שבעתיד זה ישתלם, אז בקיצור אהי לא באה ממקום מתנשא אני כולה שנה וחצי גדולה ממך אבל הלוואי שהייתי יכולה לחזור לגיל 17 או אפילו ללפני שבועיים ששם עדיין לא הבנתי שאני אהיה אחראית לעצמי ורק עכשיו כשאני עזבתי באמת עכלתי את זה וזה קשה ממש.
סליחה אם הלחצתי, יכול להיות שאצלי זה קשה יותר כי אני בפנמייה וכי אני בכללי כזאת שלוקחת דברים קשה ויכול להיות זה תלוי בסיטואציה אבל בגדול יהיה בסדר, אני גם לא מרגישה גדולה וזה הזוי ולא בא לי לגדול כי באמת זה מפחיד, אני מעדיפה להשאר בפנמייה באותו גיל לנצח כי היה לי ככה טוב אבל באיזשהו מקום אם נשארים באותו מצב אי אפשר להתקדם ויש עוד הרבה חלומות ומטרות להגשים בעתיד.
וזהו סליחה על המגילה פשוט אני מבינה את ההרגשה וזה משהו שבימים האחרון יצא לי לחשוב עליו המון וזה באמת נוגע בי אז כבר שחררתי על הדרך.
בהצלחה בכול מקרה :)
אני בת 18 וחצי ורק עכשיו כשאני סיימתי יב ואת הפנמייה אני קיבלתי כאפה והבנתי שאני אחראית לעצמי, האמת אני מרגישה קצת כאילו ננטשתי כי אני רגילה להיות בפנמייה שזה מעטפת של מדריכים ועובדים סוציאלים ויש הרבה תמיכה ופתאום "לצאת לעולם" גורם לי להרגיש בדידות ופחד אבל אני מאמינה שבאיזשהו שלב אתרגל לזה, עכשיו אני עדיין בשוק מזה ועצובה על זה והאמת שיצא לי לבכות על זה הרבה בשבוע האחרון כי זה להבין שאשכרה החיים שהכרתי ניגמרו ועכשיו אני אחראית על עצמי ועל מה שיהיה ואם אזרק לרחוב או משהו אז בתכלס אף אחד לא אחראי וזה יהיה עליי.
בקיצור קשה אבל אל תדאגי מזה שאת מרגישה קטנה, לא שאני בת 80 עם הרבה נסיון אבל כול עוד את בבית ספר ובבית אז לדעתי תנצלי את זה, רק בגיל 18 ובגיל שתעזבי את הבית (במקרה שלי זה הפנמייה) אז את תאכלי את הכאפה, זה יהיה כואב אבל זה מחזק, עכשיו אני עוברת את זה ואני מרגישה חלשה אבל אני יודעת שזה הכנה טובה לעתיד וזה טוב שאני מבינה את זה כי אין ברירה, אומנם בדרך הקשה אבל מקווה שבעתיד זה ישתלם, אז בקיצור אהי לא באה ממקום מתנשא אני כולה שנה וחצי גדולה ממך אבל הלוואי שהייתי יכולה לחזור לגיל 17 או אפילו ללפני שבועיים ששם עדיין לא הבנתי שאני אהיה אחראית לעצמי ורק עכשיו כשאני עזבתי באמת עכלתי את זה וזה קשה ממש.
סליחה אם הלחצתי, יכול להיות שאצלי זה קשה יותר כי אני בפנמייה וכי אני בכללי כזאת שלוקחת דברים קשה ויכול להיות זה תלוי בסיטואציה אבל בגדול יהיה בסדר, אני גם לא מרגישה גדולה וזה הזוי ולא בא לי לגדול כי באמת זה מפחיד, אני מעדיפה להשאר בפנמייה באותו גיל לנצח כי היה לי ככה טוב אבל באיזשהו מקום אם נשארים באותו מצב אי אפשר להתקדם ויש עוד הרבה חלומות ומטרות להגשים בעתיד.
וזהו סליחה על המגילה פשוט אני מבינה את ההרגשה וזה משהו שבימים האחרון יצא לי לחשוב עליו המון וזה באמת נוגע בי אז כבר שחררתי על הדרך.
בהצלחה בכול מקרה :)
באותו הנושא: