מה דעתכם על מה שכתבתי? אשמח לתשובות כנות. לא נעלב מביקורת.

"ברוכים הבאים לעיר הבטון"
זהו השלט שמתנוסס בגאון בכניסה למקום הכי נכון.
זוהי העיר שבה הזמן עצר מלכת, אך לא בקטע טוב, כי אף אחד לא נותן את הטון.
זוהי העיר שבה חיים הם תיאור להתקיימות של בני אדם, אך לא דבר מעבר, פשוט שגרה מקובעת ללא סבר.
"אנשים כאן לא באמת חיים" אמרה לי הגננת מרחוב נווה עליזים, הם פשוט מתקיימים בין הבלוקים העומדים, בלית ברירה, אבל אחרי הכל נושמים, ילדים מחונכים, מעשה ידיו של אלוהים המעביר את קסמו היישר אל מעשה ידיי שלי.
אנוכי מתגורר בעיר הבטון, תקוע בין ארבע קירות, כבר לא יודע מה לעשות.
אי אפשר לצאת מהמבוך, בלוקים לא נגמרים של בטון מסתירים ממך את הנוף.
הבטון מבחינתי הוא הדיכאון, העיר שבה גדלתי היא המקום הכי בטוח ומצד שני גם הסיוט הכי גדול.
הבטון מגן על ההמון מפני הרעש האיום, אך בו זמנית מנתק אותו מהרחוב.
המשפחות שלנו בחרו לעבור למקום המפלט, הם בודדו עצמם מהרעש.
המוסר אותם נטש, הלך הרחק אל עבר העיר הגדולה.
ואם תעז לומר מילה, מייד יזרקו הם אותך אל תוך בור האשפה.
מבור האשפה אתה מביט למעלה, השמיימה, מנסה לדבר עם אלוהים, זקני העיר מספרים שגם הוא כבר מזמן עזב את העיר.
האם למרות הכל הוא עדיין זמין?
ואלוהים לא עונה, הקו נותר דומם
משאית הזבל עוצרת ביעד, המקום הכי שומם,
ובמקום שומם שכזה, גם הרעש העז שהיא מוציאה מרגיש לך לפתע כמו מעין מסיבה.
אדם אחד, בור אחד, בעיר אחת שהיא התגלמותו של עולם ישן.
המסיבה הזאת הייתה המסיבה האחרונה,
היא נפסקה בדיוק ברגע בו משאית הזבל רוקנה עליי את תכולתה,
אף אחד אותי לא ראה,
ובתוך הר הזבל שנערם גופתי לעולם לא נמצאה.
ולמרות המאורע הנורא, לאף אחד לא באמת היה אכפת.
כעת אני למעלה, צופה במתרחש כאילו מדובר בסרט על גן חיות אחד ענק, זהו גן החיות המתועש - שמונה מיליארד אנשים המוצגים כאיש אחד, הענק המאיים להשמיד את מה שעדיין נותר.
הענק המסתיר אותנו בין הבטון והשתיקה, קובר את יצירת המופת ששמה אדם.