אפשר לקבל חוות דעת? זה פרק ראשון של ספר שאני מנסה לכתוב

שבת בבוקר. היום הכי רגוע בשבוע, יום שבו אני יכולה להתבטל בחדר ולא לעשות כלום, מבלי שאף אחד יעיר לי.
אבל לא, לא היום. נכנס להורים שלי רעיון לראש שאנחנו צריכים לנסוע לבית מלון, ולחגוג את יום ההולדת של מליסה, אחותי הקטנה.
זה לא שאני נגד הרעיון הזה, רק שבתי מלון בהחלט לא מדברים אליי.
אבל לא הייתה לי ברירה, אז גררתי את עצמי מהמיטה והתחלתי להתארגן. לבשתי ג'ינס בהיר וחולצה בצבע טורקיז, שהבליטה את העיניים שלי.
הסתכלתי במראה, מרוצה מאיך ששיערי הסתדר, ונגעתי קלות בקצוות הבלונדיניות.
"לילי! אנחנו צריכים לצאת!" אבי צעק. "אני באה!!" השבתי לו ובמהירות חטפתי את הלפטופ אל תוך התיק, ירדתי במדרגות והתייצבתי מול הוריי.
"הבאת הכל? משחת שיניים, בגדי ים, כסף?" אימי שאלה. "כן, כן. הכל פה, אל תדאגי" אמרתי לה, ונכנסנו לאוטו.
להתראות, יום בטלה.

הנסיעה הרגישה ארוכה, למרות שאנחנו בדרכים רק חצי שעה. לא ידעתי מה אעשה בשעתיים הבאות, אם אחזיק מעמד בשיעמום עד אז.
חיברתי אוזניות לטלפון, והפעלתי את הפלייליסט האהוב עליי.
מליסה נידנדה לי מאיזשהי סיבה, וניסתה להראות לי פוסט מצחיק שהיא ראתה באינסטגרם. אני מודה, הוא באמת היה מצחיק.
אחרי שהיא סיימה להראות לי, היא עברה לאבא שלי.
לפני שהספקתי להזהיר אותה, שלא תפריע לאבי בנהיגה, זה קרה. כמו פצצה.
משאית נכנסה בצידי האוטו. שמעתי צרחות, זכוכיות מתנפצות, ואחרי כמה שניות הפסקתי לשמוע, וסגרתי עיניים.
אני מניחה שהתעוררתי לאחר דקות ספורות, וראיתי את אימי רוכנת מעליי. היא בכתה. היא הייתה פצועה, ודם זלג מפצעיה.
"לילי אוי, לילי.." היא התייפחה. "תחזיקי מעמד, הכל יהיה בסדר. את תהיי בסדר."
"אני עייפה אני רוצה לעצום עיניים רק לרגע אחד" לחשתי. "לא לילי, תשארי ערה, בבקשה תשארי ערה"
הייתי כל כך עייפה, סגרתי עיניים. ואחר כך?
אחר כך היה חושך.