אני הבנתי משהו. זה לגיטימי?

אני גרה במקום שאני לא מרגישה שייכת אליו, מקום שכולם ערסים ופרחות. בשכבה אני "היי ביי" עם כמעט כולם. בכללי אין לי כל כך חברות וגם אם יש אז הן לא קרובות, הן רק חברות בשביל להעביר איתן את ההפסקות או את היום בבית ספר, כי אני לא מתחברת אליהן ולסגנון שלהן. יש לי חברה אחת והיא גדולה ממני בשנתיים וזה מספיק לי, כמעט כל יום אני משחקת עם איזה ידיד באקסבוקס וזהו. זה לגיטימי? כאילו אין לי בכלל חברים. אני לא משתפת כמעט כלום עם הידידים שלי, ואת החברה הכי טובה שלי אני פוגשת פעם בשבועיים, כמעט כל מה שיש לי לפרוק אני פורקת לאמא שלי *לא את הכל* ואני מרגישה כאילו אני החברה הכי טובה של עצמי. זה נשמע לי לא נורמאלי, איך אני יכולה להיות החברה הכי טובה של עצמי? זה לא מוזר? אני סומכת על עצמי וכל עוד אני מדברת לעצמי על הסודות שלי ועל מה שיש לי להגיד אני מרגישה כאילו פרקתי וכאילו יש לי על מי לסמוך, שזאת אני. זה נראלי ממש מוזר. זה מוזר?