הדכאון הזה כבר הורג אותי אני בתקופה קשה שלא נגמרת כל יום חוזר על עצמו אני לבד אין לי שום דבר בחיים בצבא רע לי בבית רע לי

אחותי בול הייתה במצב שלך.

תראי, הקבנים בצהל אוהבים למשוך עד שתסיימי את השירות שלך.
תערבי הורים ותעשי נפקדות לוז, תדברי עם המפקד... שיחות מגד/סמגד.

שואל השאלה:
הם המפקדים שלי והם אומרים שהם לא יכולים לעשות עם זה כלום הגשתי טופס 55 הצעה אחת המפקדת שלי שללה והצעה שניה רוצים אותי לתפקיד הזה שאני לא מסתדרת בו משמונה עד שש בערב ומחכה אחרי ראיון נוסף כבר שבוע ולא חזרו אליי הבעיה היא שהגשתי העברת בסיס ולא תפקיד וחשבתי על זה והתפקיד עצמו לא מובן לי אז אני לא יודעת מה לעשות עכשיו אם להגיש עוד טופס ולבקש שיבוץ אחר אוף
את ממליצה להיות נפקדת כאלו?

לאלא יקירתי, נפקדות זה לא הפתרון ואף ידפוק לך הכל

דיברתי על נפקדות *לוז*, לא לעשות את התפקיד שלך.
וככה זה בצהל, לוקח זמן עד שמאשרים טופס 55 וגם לא בהכרח מאשרים, אלא אם כן המקרה חריג ביותר.

זה למה אני מציעה לך לנסות לבקש מההורים לדבר עם המפקדים, זו לא בושה.
ואם שום דבר לא מתקדם > להביא את ההורים לשיחת קבן.

פשוט תעשי דברים שאת אוהבת כשאת יכולה (אני אוהב לקרוא) ותדעי שמתישהו הצבא חייב להגמר כי את לא יכולה להשאר בו לנצח.

שואל השאלה:
אני לא עושה את התפקיד זה בדיוק הבעיה שהזמן לא עובר לי ואני סובלת ואין לי חברים שם וזה לא שאני לא רוצה או לא ניסיתי להתחבר ולעשות תתפקיד וכבר אני שם חצי שנה וזה פשוט לא הולך מתנהגות אלי שם בזלזול הפקידות שאיתי ולא מובן לי העבודה וזה תמיד להיות בצד ולהרגיש חרא עם עצמי החרדות החברתיות פשוט קופאות אותי במקום וזה לא אני ומגיעה הביתה מאוכזבת מעצמי כל יום כל היום..
אמא כל הזמן מתקשרת למפקדים שלי ואומרת להם על המצב שלי וגם אני עשיתי איתם אלף שיחות
לא עוזר.
אפילו שאלה אחת שלי כאן הגיעה למצח ובזכות זה המפקדת שלי לקחה אותי באותו היום להגיש את הטופס אבל זה לא עזר

אפשר לשאול איפה את משרתת?

שואל השאלה:
למה?

כי אני מתגייס עוד כמה חודשים ואני מתלבט לאן ללכת

תנסי לבקש עזרה או לעשות משהו שיעזור לך לעבור את זה, תהיי חזקה.

היי אנונימית,
נשמע שאת עוברת תקופה מלאה בכאב..
אני מתאר לעצמי כמה מתסכלת יכולה להיות החוויה הזאת.. כמו מעיין כדור שלג שהולך ונערם מאז שהתגייסת וייתכן ועכשיו זה מרגיש שכבר אין לך איך לעצור אותו.
נראה שאת מוצפת ברגשות, מיואשת מההתמודדות הזאת, כאילו שאבה ממך את כל הכוח..
כתבת כמה התקופה הזאת שינתה אותך, כמה הדברים שונים מאיך שהכרת את עצמך לפני ואני מדמיין רק כמה מטלטל זה מרגיש.
נשמע שישנה גם בדידות שמלווה אותך, כאילו אינך מוצאת מקום אליו את מרגישה שייכת, מקום שתוכלי להיות בו שלמה יותר ותוכלי לבטא את עצמך כפי שאת רוצה..
ניסית לשתף את ההורים בחוויה שלך?
לעיתים, שיתוף ברגשות, במה שיושב לך הלב, יכול להקל מעט מהכאב..
לכן רציתי להזמין אותך לשתף אותנו..
אני מתנדב בעמותת סה"ר ויש לנו צ'אט אישי ואנונימי שדרכו ניתן לדבר עם אחד מאיתנו המתנדבים והמתנדבות.
אני מצרף לך קישור לאתר שלנו, אנחנו כאן בשביל להיותך לצידך, להקשיב לך, באותם רגעים של כאב ותסכול, שלא תתמודדי איתם לבד..
מחכה לשמוע ממך,
מתנדב סה"ר