מה אתם אומרים על הכתיבה?

" זה לא הגיוני " אמריה אלישה
"יש לזה הגיון מושלם ואת יודעת את זה " אמר קורט בלחישה ועטף את כתפיה הרועדות של אלישה.
" זה גרט. הוא היה פה פעם קודמת. הוא התנהג בסדר. הכל היה נראה מושלם." היא אמרה ודמעה בוגדנית ירדה מעיניה . שוב הדמעות האלה. כאילו לא בכתה מספיק. על קורט, שכנראה צוחק עליה מלמעלה , על קרי שלא דיברה איתה. למה היא לא דיברה איתה?! ועכשיו גם על גרט , האח המושלם, רק עכשיו היא פגשה אותו. אחריי כל השנים שדמיינה מהמכתבים שלו איך הוא נראה
אוי אלוהים, אמא לא תוכל לסבול את זה. לא שוב.
אלישה מחתה את הדמעות. " אתה יודע? עכשיו אני מבינה. אוליי זה יקח חודשים אפילו שנים כדי שזה יפחת אבל... זה לא ילך... זה ישאר פה איתי. " אלישה הסתובבה עליו באיטיות " למה אתה לא נשארת פה איתי?! לא הייתה לך סיבה ללכת , לא אחת שאני רואה ". אלישה הסתכלה על הפנים של קורט. על הפנים שהצחיקו אותה תמיד , שעודדו אותה שקברו איתן סודות שכנראה שרק היא ידעה.
איך הוא יכל לגלות לה את זה ואז להיעלם?!
איך הוא יכל פשוט להפסיק לנשום כש הוא ידע שאחריי שהוא יפסיק לנשום כל נשימה שהיא תנשום תכאב כאילו היא האחרונה?!
" איך יכולת?!" צעקה אלישה. קורט התחיל ללכת לאחור כמו שעשה תמיד כשרצה להצחיק אותה כשהייתה עצובה. אלישה רצה אליו והתחלה להכות אותו באגרופיה " את ידעת שזה מה שיהיה , את ידעת שאתה היחיד שנשאר " אמרה בעודה ממשיכה להכות באגרופה בחזהו .קורט עטף אותה לחיבוק איטי ואחריי זמן מה הניח אותו יושבת על ברכיה ואלישה ידעה שזאת הפעם האחרונה.