4 תשובות
השיר "על השחיטה" מאת חיים נחמן ביאליק הוא שיר מהמאה ה-20, שנכתב כתגובה לפוגרום קישינב. בשיר בולטים מאוד רגשותיו הסוערים של הכותב על הטבח הנורא שהתבצע בעמו; הינו מתאר כעס, חוסר אונים, זעזוע, נקמה וכד'. בהתאם לכך, הינו מתיך האשמות ומותח ביקורת חריפה על מס' גורמים שונים מתוך תחושת הכעס והאובדן שחווה.
השיר בנוי כך שבשלושת הבתים הראשונים הינו פונה אל הגורמים הנ"ל: אלוקים, התלין ולצדק. ובבית האחרון מתוארת מעין קללה ואזהרה עבורנו, הקוראים, בטענה שאין עונש מספיק קשה שיכפר על כך.
בית ראשון: בפנייתו הראשונה ביאליק פונה בזעם ובגסות אל אלוקים, ואף מפקפק בעצם קיומו. בהתאם לכך, הוא פונה אל המקום בו הוא אמור להימצא - השמיים, ומבקש שיתפללו אליו, ואם לא מצאו אותו שיתפללו עליו. בבית זה ניכרות תחושות אזלת היד, חוסר האונים והתקווה במיוחד בשאלות הרטוריות החוזרות בסוף: "עד מתי, עד אנה, עד מתי?".
בית שני: בפנייתו השנייה ביאליק פונה אל התליין, כלומר, הרוצחים. הדובר קורא לו לשחוט אותו, כמו כלב, מטענה שכמה זה קל לרצוח את החלש, המיעוט וכמה זה שכיח. הוא משתמש בסרקזם וציניות על מנת להדגיש את המסר - כמה קלה היא השחיטה. כמו כן, השימוש בהאנשה לכלב ובמילה "שחיטה" החוזרת על עצמה, נועד לדמות את הרצח לשחיטה של חיות. ולבסוף הוא מדמה את כל הארץ ל-"גרדום" - מקום ייחודי לרצח, ומראה שבאופן מטאפורי כל העולם הוא גרדום אחד גדול (מראה את גודל הרצח), ולא נדרש להביא נידונים למוות למקום מיוחד. בשורות אלו יש חזרה על המילה "דם" אשר באה להדגיש את מרחץ הדמים.
את הבית הדובר מסיים באזהרה, שאם התליין יחליט כן לרצוח הכתם עלול להישאר לעד, כלומר אינו יוכל לכפר על כך.
בית שלישי: בפנייתו בשלישית ביאליק מפנה את האשמה אל הצדק. בדומה לבית הראשון, גם כאן בנזיפה המלווה בזלזול ופיקפוק בעצם קיומו. הדובר דורש מהצדק להופיע מיד, ומזהיר שאחרת זה יהיה מאוחר מידיי. לולא הצדק הדובר חוזה רוע נצחי שבלתי אפשרי יהיה כבר לתקן. שלולא קביעת חוק ודין הרצח יהיה דבר שבשיגרה.
בית רביעי: מתוארת קללה ואזהרה כללית עבור הקוראים. הדובר טוען שחומרת המעשה כה קשה, כך שאת העונש לה עוד לא ברא השטן. הוא טוען שדם הנרצחים יחלחל עד תהום ליסודות מדינתינו, ועולם המתבסס על יסודות רקובים אינו יחזיק לנצח.
כמו כן, גם בבית זה המילה "דם" חוזרת על עצמה.
כל שאלה נוספת שתיהיה לך על השיר או באופן כללי לספרות, את מוזמנת בחום :)
השיר בנוי כך שבשלושת הבתים הראשונים הינו פונה אל הגורמים הנ"ל: אלוקים, התלין ולצדק. ובבית האחרון מתוארת מעין קללה ואזהרה עבורנו, הקוראים, בטענה שאין עונש מספיק קשה שיכפר על כך.
בית ראשון: בפנייתו הראשונה ביאליק פונה בזעם ובגסות אל אלוקים, ואף מפקפק בעצם קיומו. בהתאם לכך, הוא פונה אל המקום בו הוא אמור להימצא - השמיים, ומבקש שיתפללו אליו, ואם לא מצאו אותו שיתפללו עליו. בבית זה ניכרות תחושות אזלת היד, חוסר האונים והתקווה במיוחד בשאלות הרטוריות החוזרות בסוף: "עד מתי, עד אנה, עד מתי?".
בית שני: בפנייתו השנייה ביאליק פונה אל התליין, כלומר, הרוצחים. הדובר קורא לו לשחוט אותו, כמו כלב, מטענה שכמה זה קל לרצוח את החלש, המיעוט וכמה זה שכיח. הוא משתמש בסרקזם וציניות על מנת להדגיש את המסר - כמה קלה היא השחיטה. כמו כן, השימוש בהאנשה לכלב ובמילה "שחיטה" החוזרת על עצמה, נועד לדמות את הרצח לשחיטה של חיות. ולבסוף הוא מדמה את כל הארץ ל-"גרדום" - מקום ייחודי לרצח, ומראה שבאופן מטאפורי כל העולם הוא גרדום אחד גדול (מראה את גודל הרצח), ולא נדרש להביא נידונים למוות למקום מיוחד. בשורות אלו יש חזרה על המילה "דם" אשר באה להדגיש את מרחץ הדמים.
את הבית הדובר מסיים באזהרה, שאם התליין יחליט כן לרצוח הכתם עלול להישאר לעד, כלומר אינו יוכל לכפר על כך.
בית שלישי: בפנייתו בשלישית ביאליק מפנה את האשמה אל הצדק. בדומה לבית הראשון, גם כאן בנזיפה המלווה בזלזול ופיקפוק בעצם קיומו. הדובר דורש מהצדק להופיע מיד, ומזהיר שאחרת זה יהיה מאוחר מידיי. לולא הצדק הדובר חוזה רוע נצחי שבלתי אפשרי יהיה כבר לתקן. שלולא קביעת חוק ודין הרצח יהיה דבר שבשיגרה.
בית רביעי: מתוארת קללה ואזהרה כללית עבור הקוראים. הדובר טוען שחומרת המעשה כה קשה, כך שאת העונש לה עוד לא ברא השטן. הוא טוען שדם הנרצחים יחלחל עד תהום ליסודות מדינתינו, ועולם המתבסס על יסודות רקובים אינו יחזיק לנצח.
כמו כן, גם בבית זה המילה "דם" חוזרת על עצמה.
כל שאלה נוספת שתיהיה לך על השיר או באופן כללי לספרות, את מוזמנת בחום :)
שואל השאלה:
אשמח הסבר קצר יותר לגבי הבית השני
אשמח הסבר קצר יותר לגבי הבית השני
בית ראשון:
ביאליק פותח את השיר בפניה וקריאה לשמיים ומבקש מהם רחמים- "שמיים בקשו רחמים עלי!" דבר המעיד על הייאוש שלו ועל משבר האמונה. "אם יש בכם אל ואל בכם נתיב". ביאליק לא פונה ישירות לאל, השמיים הם כמתווכחים בינו לבין האל. לא ייתכן שאלוהים עד לכל הזוועות המתרחשות ושותק. ביאליק לא מוצא את האל (משבר האמונה). המילה "אני"- בדידות הדובר. "ליבי מת"- האנשה. רצף של שלוש שאלות: "עד מתי, עד אנה, עד מתי?- מבטא ומדגיש את תחושות הייאוש, חוסר תקווה וחוסר המוצא של הדובר.
בית שני:
בבית השני פונה ביאליק לתליין שמייצג את רוצחי היהודים, הפורעים. ביאליק מציע את צווארו לתליין: "הא צואר- קום שחט". ומשייך את עצמו ליהודים שהם המיעוט ודמם מותר. התליין מתואר עם גרזן (קרדום) בזרועו. הדובר מדמה עצמו לכלב המזמין את התליין לערוף את ראשו- "ערפני ככלב". דמם של היהודים מותר וההפקר וכל הארץ היא להם גרדום. דמם של תינוקות ומבוגרים מזנק על כותנת הרוצחים- "ויזנק דם רצח, דם יונק וישב על כתנתך" והוא לא יימחה (ימחק) לעולם ("לנצח לנצח"). כלומר, דמם של יהודים חפים מפשע נשאר ולא ימחק מבגדי הרוצחים.
בית שלישי:
מילת תנאי< ואם ויש צדק-יופיע מיד!"
בבית השלישי פונה הדובר אל הצדק ותובע שאם הוא קיים עליו להופיע מיד- ישנה כאן פניה למי שאחראו על הוצאתו להורג של הצדק- אלוהים. אם הצדק יופיע לאחר שיושמד הדובר, זה מאוחר מדי ולכן עדיף שיושמד (ימגר) כסא הצדק- כלומר כסאו של אלוהים> ביקורת.
"ימגר נא כסאו לעד". ביאליק קורא לאלוהים לפעול לאור המצב. "אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה ובדמכם חיו והנקו."
ביאליק פונה לרוצחים/ הפורעים וטוען שדם הקורבנות ירדוף אותם תמיד.
קללה לפורעים- שיחיו מהדם שלהם וינקו ממנה- " וברשע עולמם שמים ימקו" אם הצדק לא יופיע ירקבו השמיים ע"י הרשע.
בית רביעי:
בבית זה ישנה דרישה לנקמה מיוחדת- "וארור האומר-נקם! נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". אין נקמה המתאימה לילד קטן לכן הנקמה צריכה להיות עולמית, שתשנה את מבנה העולם. הנקמה תעשה באמצעות דמם של הנרצחים. "ויקב דם את התהום! יקב הדם עד תהמות מחשכים".
מתוארת כאן תמונה מטאפורית של הדם שלא ינוח ולא יפסק חעד לתהומות הארץ ויגרום לריקבון כל מוסדות הארץ- כל יסודות הארץ. ניתן לראות את זעמו של הדובר והדרישה להרס טוטאלי למען בנייה מחדש.
ארמז- "יקב הדם" > " יקב הדין את ההר (תלמוד)
הצדק חייב להתממש/ להתקיים ולצאת לאור גם אם יצטרכו לנקב הרים לשם כך. לעומת זאת בשירו של ביאליק במקום צדק ישנו דם ובמקום הר ישנה תהום.
מבנה השיר:
בית א' - פניה לשמיים
בית ב'- פניה לתליין (הגויים, הרוצחים)
בית ג'- פניה לצדק
בית ד'- דרישה לנקמה (הדם שמגיע לתהומות הארץ)
ביאליק פותח את השיר בפניה וקריאה לשמיים ומבקש מהם רחמים- "שמיים בקשו רחמים עלי!" דבר המעיד על הייאוש שלו ועל משבר האמונה. "אם יש בכם אל ואל בכם נתיב". ביאליק לא פונה ישירות לאל, השמיים הם כמתווכחים בינו לבין האל. לא ייתכן שאלוהים עד לכל הזוועות המתרחשות ושותק. ביאליק לא מוצא את האל (משבר האמונה). המילה "אני"- בדידות הדובר. "ליבי מת"- האנשה. רצף של שלוש שאלות: "עד מתי, עד אנה, עד מתי?- מבטא ומדגיש את תחושות הייאוש, חוסר תקווה וחוסר המוצא של הדובר.
בית שני:
בבית השני פונה ביאליק לתליין שמייצג את רוצחי היהודים, הפורעים. ביאליק מציע את צווארו לתליין: "הא צואר- קום שחט". ומשייך את עצמו ליהודים שהם המיעוט ודמם מותר. התליין מתואר עם גרזן (קרדום) בזרועו. הדובר מדמה עצמו לכלב המזמין את התליין לערוף את ראשו- "ערפני ככלב". דמם של היהודים מותר וההפקר וכל הארץ היא להם גרדום. דמם של תינוקות ומבוגרים מזנק על כותנת הרוצחים- "ויזנק דם רצח, דם יונק וישב על כתנתך" והוא לא יימחה (ימחק) לעולם ("לנצח לנצח"). כלומר, דמם של יהודים חפים מפשע נשאר ולא ימחק מבגדי הרוצחים.
בית שלישי:
מילת תנאי< ואם ויש צדק-יופיע מיד!"
בבית השלישי פונה הדובר אל הצדק ותובע שאם הוא קיים עליו להופיע מיד- ישנה כאן פניה למי שאחראו על הוצאתו להורג של הצדק- אלוהים. אם הצדק יופיע לאחר שיושמד הדובר, זה מאוחר מדי ולכן עדיף שיושמד (ימגר) כסא הצדק- כלומר כסאו של אלוהים> ביקורת.
"ימגר נא כסאו לעד". ביאליק קורא לאלוהים לפעול לאור המצב. "אף אתם לכו, זדים, בחמסכם זה ובדמכם חיו והנקו."
ביאליק פונה לרוצחים/ הפורעים וטוען שדם הקורבנות ירדוף אותם תמיד.
קללה לפורעים- שיחיו מהדם שלהם וינקו ממנה- " וברשע עולמם שמים ימקו" אם הצדק לא יופיע ירקבו השמיים ע"י הרשע.
בית רביעי:
בבית זה ישנה דרישה לנקמה מיוחדת- "וארור האומר-נקם! נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן". אין נקמה המתאימה לילד קטן לכן הנקמה צריכה להיות עולמית, שתשנה את מבנה העולם. הנקמה תעשה באמצעות דמם של הנרצחים. "ויקב דם את התהום! יקב הדם עד תהמות מחשכים".
מתוארת כאן תמונה מטאפורית של הדם שלא ינוח ולא יפסק חעד לתהומות הארץ ויגרום לריקבון כל מוסדות הארץ- כל יסודות הארץ. ניתן לראות את זעמו של הדובר והדרישה להרס טוטאלי למען בנייה מחדש.
ארמז- "יקב הדם" > " יקב הדין את ההר (תלמוד)
הצדק חייב להתממש/ להתקיים ולצאת לאור גם אם יצטרכו לנקב הרים לשם כך. לעומת זאת בשירו של ביאליק במקום צדק ישנו דם ובמקום הר ישנה תהום.
מבנה השיר:
בית א' - פניה לשמיים
בית ב'- פניה לתליין (הגויים, הרוצחים)
בית ג'- פניה לצדק
בית ד'- דרישה לנקמה (הדם שמגיע לתהומות הארץ)
^^ העיקר בבית הזה היא הפנייה לרוצחים עם המסר - "כמה קלה היא השחיטה"
כדי להעביר את המסר הדובר משתמש בכמה אמצעים רטורים: ציניות - קורא לתליין לבוא לשחוט אותו; בהאנשה של הרצח לשחיטת חיות (כלבים); במטאפורה של העולם לגרדום (מקום ייחודי לרצח); ובחזרה של המילה "דם".
כדי להעביר את המסר הדובר משתמש בכמה אמצעים רטורים: ציניות - קורא לתליין לבוא לשחוט אותו; בהאנשה של הרצח לשחיטת חיות (כלבים); במטאפורה של העולם לגרדום (מקום ייחודי לרצח); ובחזרה של המילה "דם".