יש פה מישהו שראה את אופוריה האמריקאית?, אני די בהתחלה וכתבתי קטע על רו, איך זה?

רו
כבר יותר מדיי זמן שאת רואה הכל מטושטש,
יותר מדיי זמן שאת מכורה, כבר התמכרת להרגשה הזאת, לזה שהכל לא בשליטתך, כי לפעמים כשהכל מייאש הכי קל זה להרים ידיים ופשוט לטבוע, להשאיר הכל מאחור ללא נקיפות מצפון, לנסות רק לרגע לשכוח את העיניים העצובות של אחותך.
את יודעת רו אחד המשפטים הראשונים שאמרת היה זה לא אשמתי, וזה חזר על עצמו בכמה וריאציות שונות.
באחד השירים היפים ביותר שקיימים נגע בי המשפט, איך זה מרגיש לראות הרבה יותר צבעים- אבל רו אני שואלת אותך איך זה מרגיש לשקוע בבועת צבע שממיתה על כולם שחור?, איך זה מרגיש להיתפכח למציאות שמרגישה פתאום דהויה.
זה לא שאני מאשימה, להפך. כל כך הרבה פעמים ניסיתי לדמיין אותי במקומך, רואה צלליות זזות ודרכים סלולות בין קירות אטומים.
כי הרי בעולם של היום כבר מזמן כולנו מכורים.
מכורים לעצב, לכאב, למציאות לא מפוקחת, מכורים לריגושים, להרגשה מקופחת. כולנו מכורים מי פחות ומי יותר, כולנו מכורים וחלקנו מוותר.
נותן לחלק שאליו הוא רוצה לברוח להפוך למציאות, אבל הרי כולנו רוצים להתנתק מהמציאות אחת לזמן מה ולברוח מהקשת בעצמה למקום מואר יותר זה אפשרי דרך השמש, זה אפשרי דרך השקיפה הפנימית, דרך מקור החום, האש, השר פה, זו דרך לראות אור, זו דרך להישרף.
רו אני מבינה, הכי שיש, רוצה אולי לרגע להתחלף, להתנגש, גם בשבילי להכיר קצת לטעום, בעקר בשבילך לצאת מפי תהום.
רו, אני רואה מטושטש, אהבה מסנוורת, ודמעה.
רו אני קצת בבילבול במרגש, הרבה מתמכרת אלייך למה שאת מביאה.
בקיצור רו גם אני מכורה אלייך או סתם לשרוף דפים במדורה,
אבל את יודעת ובלי לשפוט, טוב נו אולי קצת, תקומי תנסי רק להעיף מבט, אולי תאהבי אולי תרגישי קצת שחור לבן, אבל לרגע תחיי רק כאן.