היייי אני מרגישה לחלוטין חסרת ביטחון לגבי כל אספקט בקיום שלי ולכן כחלק מהתמוטטות עצבים/התקף חרדה אני פורקת כאן

שלום כאן בת 17 שמסיימת יב השנה.
אני חנונית ביישנית ולגמרי ילדה טובה ירושלים אופיינית. אני לא שותה לא מעשנת לא יוצאת למסיבות חרשנית בלימודים אוהבת לקרוא (בקיצור כל החבילה). בחיים לא היה לי חבר רציני (אפילו לא התנשקתי עדיין) וכל אלו גורמים לי להרגיש כמו מפסידנית אמיתית. אני ממש נמוכה וגם אין לי מראה כזה מיוחד (שיער חום חלק ארוך, עור לא בהיר ממש ולא כהה ממש עיניים חומות לא רזה ולא מלאה- בקיצור רגילה) אז אני מבינה למה לאנשים קל לפספס אותי ולא להימשך אליי בקטע הזה אבל זה עדיין כואב איכשהו.

אנשים כל הזמן אומרים לי שאני נחמדה מידיי, פתי, ודיי פושאובר ואני מסכימה. (כנראה בגלל שמשהו דפוק אצלי) ממש קשה לי להגיד לא לאנשים מהפחד שהם יכעסו עליי אז אני לרוב עושה המון דברים שלא ממש באלי לעשות, בין אם זה בעבודות בביהס, בבית עם אחים שלי או עם החברים. בגלל זה גם נורא קשה לי להיפתח בפני האנשים שאני אוהבת לגבי הקשיים שלי(ולכן אני כותבת אותם כאן :)))) מהפחד שהם יחשבו שאני סתם מגזימה או שסתם אכביד עליהם עם השטויות שלי. יש לי גם המון אמון באנשים אחרים אז לרוב אני נפגעת בגלל שהתנהגתי כמו מטומטמת והערכתי לא נכון את הסיטואציה.

אני גם ממש מוזרה, אני נקשרת לחפצים דוממים (ממציאה להם סיפור חיים, נותנת להם שמות ונהיית עצובה כשהם נהרסים) עדיין ישנה עם בובת פרווה בלילה ורעשים חזקים ממש ממש מפחידים אותי (בקטע לא נורמלי) וזה רק קצה הקרחון.

אני חושבת שאני ממש מעצבנת ושכל החברים שלי שונאים אותי אבל בו זמנית אני מודעת לזה שזו כנראה רק החרדה החברתית שלי ובכל זאת קשה לי לשחרר מהמחשבות האלה.

אני לא באמת יודעת למה אני כותבת את זה (אולי כדי לקבל מחמאות ואולי כדי שתגידו לי שאני צודקת ואני באמת עלובה וצריכה להשתנות) ואני ממש מקווה שאתם לא חושבים שאני סתם בכיינית שמחפשת צומי.
בכל מקרה אתם לא חייבים להגיב. לילה טוב לכולם בטוחה שכולכם אנשים נהדרים :).