9 תשובות
תכתבי אם זה עוזר לך לפחות יכול להיות שיבינו אותך תנסי (את יכולה גם לכתוב בפרטי אם את רוצה לשתף)
תנסי לכתוב את מה שאת מרגישה.
תאמיני לי שיהיו הרבה אנשים שיוכלו לעזור לך או שיזדהו איתך וזה יכול לעזור להם או לך לדעת שיש עוד אנשים שעוברים בדיוק אותך אותו הדבר שאת עוברת.
תאמיני לי שיהיו הרבה אנשים שיוכלו לעזור לך או שיזדהו איתך וזה יכול לעזור להם או לך לדעת שיש עוד אנשים שעוברים בדיוק אותך אותו הדבר שאת עוברת.
אם את רוצה את מוזמנת לפרטי לרשום שם מה את מרגישה ..
אולי כן נוכל לעזור לך ...
אולי כן נוכל לעזור לך ...
תפרקי פה אולי כן יהיה אפשר לעזור לך אם את רוצה. לא נשפוט אותך
אנונימית יקרה,
כתבת כל כך מעט, אבל מדברייך נראה שאת סוחבת על עצמך כל כך הרבה ייאוש וחוסר תקווה.
נשמע שהרגשות האלו מציפים אותך כל כך, כתבת, רצית לפרוק ולהוציא.. אבל נדמה שמשהו גרם למילים לחזור בחזרה. אולי זו תחושת קשה של בדידות, שאין למי לפנות, אין מי שיבין ויקבל אותך בלי לשפוט או לבקר.
ועדיין השארת פה כמה מילים, משערת שזה הצריך ממך לא מעט כוחות.. הפוסט הקצר שלך מבטא אולי קול בתוכך שרוצה ומקווה להישמע, להיתמך, להיעזר.
יקרה, אני מזמינה אותך אלינו, לאתר של עמותת סה"ר-סיוע והקשבה ברשת בה אני מתנדבת. באתר ישנו צ'אט אנונימי, בו תוכלי לשתף את אחד המתנדבים שלנו במה שעובר עלייך, לקבל אוזן קשבת במקום מכיל ומקבל.. ללא שיפוטיות.
מוזמנת כעת או בכל זמן שתרגישי צורך.
מחכים לך שם,
שלך,
מתנדבת סה"ר.
כתבת כל כך מעט, אבל מדברייך נראה שאת סוחבת על עצמך כל כך הרבה ייאוש וחוסר תקווה.
נשמע שהרגשות האלו מציפים אותך כל כך, כתבת, רצית לפרוק ולהוציא.. אבל נדמה שמשהו גרם למילים לחזור בחזרה. אולי זו תחושת קשה של בדידות, שאין למי לפנות, אין מי שיבין ויקבל אותך בלי לשפוט או לבקר.
ועדיין השארת פה כמה מילים, משערת שזה הצריך ממך לא מעט כוחות.. הפוסט הקצר שלך מבטא אולי קול בתוכך שרוצה ומקווה להישמע, להיתמך, להיעזר.
יקרה, אני מזמינה אותך אלינו, לאתר של עמותת סה"ר-סיוע והקשבה ברשת בה אני מתנדבת. באתר ישנו צ'אט אנונימי, בו תוכלי לשתף את אחד המתנדבים שלנו במה שעובר עלייך, לקבל אוזן קשבת במקום מכיל ומקבל.. ללא שיפוטיות.
מוזמנת כעת או בכל זמן שתרגישי צורך.
מחכים לך שם,
שלך,
מתנדבת סה"ר.
שואל השאלה:
עבר זמן אבל אני אכתוב, מה יכול להיות.
קודם כל אני מרגישה שאין לי למי לפנות, אני בניגוד לחברות שלי כן מעיזה ומנתקת קשר עם אנשים שמתנהגים לא בסדר בקטע שהוא בלתי נסלח, הן כל פעם סולחות ולא רוצות להיכנס לקטעים האלה אבל אני לא נמנעת מזה כדי "שהכל יהיה בסדר".
הפסקתי לדבר עם בת דודה שלי שהייתה מאוד קרובה אליי, עם חברה שלי שהיא הייתה קרובה אבל לא כמו עוד שתי חברות שלי (הן אחיות) שגם איתן ניתקתי קשר. אותן השתיים ואני חלק מחבורה. ככה שזה יוצר מצב לא נעים, אני נפגשת עם החבורת חברות שלי כשגם הן שם במטרה לחוות כל מיני דברים ולהנות מהם עד הסוף, הבעיה היא שכשהן שם אני מרגישה שזה לא יתאפשר לי אף פעם יותר. כי אני לא רוצה לחשוף בפניהן, לא לדבר איתן, לא להיות חלק ממשהו שקשור אליהן אבל אני מרגישה שאין לי כל כך ברירות. אגב זה לא משהו שהוא איזשהו ריב שאפשר לדלג עליו, הן שיקרו לי ואין לי אמון בהן יותר.
עוד משהו בעניין של האוזן קשבת, אמא שלי לא מצליחה להבין אותי, גם עם אבא שלי זאת לא כל כך אופציה.
יש לי עוד 3 חברות קרובות, אחת שאני לא יכולה לפרוק אצלה כי היא דיי חסרת ביטחון, ואני יודעת שהיא לא תדע איך לעזור לי ומה להגיד לי, בדרך כלל אני זאת שמנסה לעזור לה כי אני חושבת שהבעיות שלי הן בדרך כלל בעיות לא פתירות ומסובכות מדי, בעיות שאני מוצאת את עצמי בהן חסרת אונים, חסרת ברירות.
עוד חברה שהיא כן תומכת בי וכרגע בה אני רואה כבן אדם היחידי שאני יכולה להיתמך בו אבל אני לא רוצה להיות עליה "עול".
והחברה השלישית מבניהן, כרגע לא בא לי לדבר איתה בכלל, היא כל הזמן מצדיקה את עצמה ולא באמת מבינה תמיד על מה היא מדברת, ואני מרגישה בעיקר שאי אפשר להעיר לה על כלום.
אז בעיקרון, אני מתמודדת עם הכל לבד, זה קשה, אין עם מי לדבר ואין במי להיתמך, עוד ועוד אנשים שאני מוציאה מהחיים שלי וכשאני מסתכלת על הסביבה הקרובה שלי שרק כל הזמן סולחת וסולחת אבל בפנים מתחרטת על זה, אני לא יודעת אם אני פה בוחרת את ההחלטות שלי נכון, אם זה שאני לא הולכת אחרי מה שהחברה מכתיבה אומר שאני פה הלא בסדר.
הטלפון שלי מנופץ.
האייפד שלי גם.
המחשב שלי נהרס.
מטען אחד נאבד והשני נהרס.
כרגע אני כותבת את זה מהמטען שלקחתי לאח שלי (הוא לא מרשה לי, אבל אין לי כבר ברירה).
אגב, אני יכולה להסתדר בלי כל זה, אבל יש רגעים שאין לי בהם אפילו אחוז בקושי כדי לכתוב כאן באתר משהו, שמישהו ישמע אותי מנסה לפרוק קצת ממה שאני סוחבת לבד כבר תקופה.
אז על כל זה ^ אני צריכה לשלם לבד, נשארו לי רק 500.
רציתי לעבוד בבייביסיטר בחופש אבל אני מרגישה שלא יקחו אותי ושזה חסר סיכוי.
אחד החלקים הכי גרועים, אח שלי הגדול. יום יום הוא דואג להוריד אותי מחדש. לקלל אותי, סתם ככה, כי למה לא? "איזה מכוערת את, אני מאחל לך שתשבי על כיסא גלגלים, שאלוהים יקח אותך".
בתקופה האחרונה הוא קצת הפסיק עם המכות, אבל כל פעם מחדש המילים שלו מספיקות לי ואפילו יותר כואבות לי מהבוקסים. הוא נהנה לראות אותי סובלת, בוכה, חסרת אונים (בכל מה שקשור לה שאין לי עם מי לדבר כי אין לי סוללה).
אני מכינה כל הזמן כל מיני דברים מתוקים, קינוחים. זה נותן לי איזושהי בריחה ואני נהנית מזה. הוא תמיד מחסל הכל אבל לא אומר תודה או נותן איזושהי מילה טובה, אומר שזה דוחה וממשיך בשלו.
לפני כמה ימים הכנתי לו עוגה, הוא אישית לא אהב אותה, אני דווקא כן. במקום להגיד את זה בעדינות או לפחות להגיד תודה, הוא אמר שזה דוחה ופשוט זרק את זה לפח. אבל כמובן שאני הכפויית טובה. אני הילדה האגואיסטית שאכפת לה רק מעצמה. לא נותנת שום דבר בשביל הבית הזה. זה לא רק מה שהוא אומר, או מה שאמא שלי מספרת. כל מי שנכנס לבית הזה, דוד שלי, חברה של אמא שלי, אומרים לי: "תעזרי קצת, תקשיבי לאמא". וזה מדהים איך אני יכולה לסיים לתלות כביסה ולקבל עוד הטחות כאלה. אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע, אני סובלת, לאף אחד אין מושג כמה.
בעיקר מכעיס אותי שאף אחד לא באמת רואה אותי ואת מה שאני מנסה להראות, הכל פשוט יוצא
עקום. אני מדברת עם אמא שלי והיא לא מבינה, לאט לאט אני מתעצבנת והקול שלי עולה, היא מתחילה לכעוס עליי ומבקשת שאני אפסיק, אני מבינה שאין עם מי לדבר למרות שאני מנסה להתאפס וזה פשוט לא הולך.
אני כבר כמה לילות לא ישנה בחדר שלי, אני ישנה או בסלון, או אצל אח שלי (יש ימים שאנחנו בטוב לכמה שעות, או שיוצא שהוא ישן פה ואז אני הולכת לחדר שלו). החדר שלי פשוט מאוד מבולגן ומלוכלך וזה מכניס אותי ללחצים ומתחיל להיות לי חם בכל הגוף וזה רק עוד יותר מטריף אותי, אני לא אפרט פה למה כי אני בכלל בספק אם מישהו יקרא את זה. אבל בעיקרון זה פשוט קשור לזה שאני מרגישה שלא משנה כמה אני אסדר את החדר הוא לא יהיה מסודר (זה סיפור ארוך אבל זה פשוט קשור לזה שאמורים להחליף לי את הארון והמיטה ועד שזה לא יקרה אני לא אצליח להסתכל על החדר שלי בצורה כזאת).
יש לי קשקשים בשיער, וגם ביצי כינים, והכינים זה באמת משהו שכבר כמה חודשים פשוט לא עוזב אותי וזה כל כך משגע אותי! זה כואב וזה מחרפן כל פעם מחדש לצאת מהבית כשהשיער ככה.
אני פרפקציוניסטית מוגזמת, ואני תקועה במצב רגשי גרוע. פשוט נמאס לי שלא הולך לי ובא לי פשוט קצת קשט.
אני לא מצליחה באמת לתאר מה אני מרגישה וזה מסתכל אותי כל כך, כי עכשיו בכלל לא יבינו אותי כי יחשבו שאני סתם מגזימה ומנפחת את הכל, אני לא חושבת שמישהו בכלל יקרא את זה, אבל לפחות כתבתי קצת.
עבר זמן אבל אני אכתוב, מה יכול להיות.
קודם כל אני מרגישה שאין לי למי לפנות, אני בניגוד לחברות שלי כן מעיזה ומנתקת קשר עם אנשים שמתנהגים לא בסדר בקטע שהוא בלתי נסלח, הן כל פעם סולחות ולא רוצות להיכנס לקטעים האלה אבל אני לא נמנעת מזה כדי "שהכל יהיה בסדר".
הפסקתי לדבר עם בת דודה שלי שהייתה מאוד קרובה אליי, עם חברה שלי שהיא הייתה קרובה אבל לא כמו עוד שתי חברות שלי (הן אחיות) שגם איתן ניתקתי קשר. אותן השתיים ואני חלק מחבורה. ככה שזה יוצר מצב לא נעים, אני נפגשת עם החבורת חברות שלי כשגם הן שם במטרה לחוות כל מיני דברים ולהנות מהם עד הסוף, הבעיה היא שכשהן שם אני מרגישה שזה לא יתאפשר לי אף פעם יותר. כי אני לא רוצה לחשוף בפניהן, לא לדבר איתן, לא להיות חלק ממשהו שקשור אליהן אבל אני מרגישה שאין לי כל כך ברירות. אגב זה לא משהו שהוא איזשהו ריב שאפשר לדלג עליו, הן שיקרו לי ואין לי אמון בהן יותר.
עוד משהו בעניין של האוזן קשבת, אמא שלי לא מצליחה להבין אותי, גם עם אבא שלי זאת לא כל כך אופציה.
יש לי עוד 3 חברות קרובות, אחת שאני לא יכולה לפרוק אצלה כי היא דיי חסרת ביטחון, ואני יודעת שהיא לא תדע איך לעזור לי ומה להגיד לי, בדרך כלל אני זאת שמנסה לעזור לה כי אני חושבת שהבעיות שלי הן בדרך כלל בעיות לא פתירות ומסובכות מדי, בעיות שאני מוצאת את עצמי בהן חסרת אונים, חסרת ברירות.
עוד חברה שהיא כן תומכת בי וכרגע בה אני רואה כבן אדם היחידי שאני יכולה להיתמך בו אבל אני לא רוצה להיות עליה "עול".
והחברה השלישית מבניהן, כרגע לא בא לי לדבר איתה בכלל, היא כל הזמן מצדיקה את עצמה ולא באמת מבינה תמיד על מה היא מדברת, ואני מרגישה בעיקר שאי אפשר להעיר לה על כלום.
אז בעיקרון, אני מתמודדת עם הכל לבד, זה קשה, אין עם מי לדבר ואין במי להיתמך, עוד ועוד אנשים שאני מוציאה מהחיים שלי וכשאני מסתכלת על הסביבה הקרובה שלי שרק כל הזמן סולחת וסולחת אבל בפנים מתחרטת על זה, אני לא יודעת אם אני פה בוחרת את ההחלטות שלי נכון, אם זה שאני לא הולכת אחרי מה שהחברה מכתיבה אומר שאני פה הלא בסדר.
הטלפון שלי מנופץ.
האייפד שלי גם.
המחשב שלי נהרס.
מטען אחד נאבד והשני נהרס.
כרגע אני כותבת את זה מהמטען שלקחתי לאח שלי (הוא לא מרשה לי, אבל אין לי כבר ברירה).
אגב, אני יכולה להסתדר בלי כל זה, אבל יש רגעים שאין לי בהם אפילו אחוז בקושי כדי לכתוב כאן באתר משהו, שמישהו ישמע אותי מנסה לפרוק קצת ממה שאני סוחבת לבד כבר תקופה.
אז על כל זה ^ אני צריכה לשלם לבד, נשארו לי רק 500.
רציתי לעבוד בבייביסיטר בחופש אבל אני מרגישה שלא יקחו אותי ושזה חסר סיכוי.
אחד החלקים הכי גרועים, אח שלי הגדול. יום יום הוא דואג להוריד אותי מחדש. לקלל אותי, סתם ככה, כי למה לא? "איזה מכוערת את, אני מאחל לך שתשבי על כיסא גלגלים, שאלוהים יקח אותך".
בתקופה האחרונה הוא קצת הפסיק עם המכות, אבל כל פעם מחדש המילים שלו מספיקות לי ואפילו יותר כואבות לי מהבוקסים. הוא נהנה לראות אותי סובלת, בוכה, חסרת אונים (בכל מה שקשור לה שאין לי עם מי לדבר כי אין לי סוללה).
אני מכינה כל הזמן כל מיני דברים מתוקים, קינוחים. זה נותן לי איזושהי בריחה ואני נהנית מזה. הוא תמיד מחסל הכל אבל לא אומר תודה או נותן איזושהי מילה טובה, אומר שזה דוחה וממשיך בשלו.
לפני כמה ימים הכנתי לו עוגה, הוא אישית לא אהב אותה, אני דווקא כן. במקום להגיד את זה בעדינות או לפחות להגיד תודה, הוא אמר שזה דוחה ופשוט זרק את זה לפח. אבל כמובן שאני הכפויית טובה. אני הילדה האגואיסטית שאכפת לה רק מעצמה. לא נותנת שום דבר בשביל הבית הזה. זה לא רק מה שהוא אומר, או מה שאמא שלי מספרת. כל מי שנכנס לבית הזה, דוד שלי, חברה של אמא שלי, אומרים לי: "תעזרי קצת, תקשיבי לאמא". וזה מדהים איך אני יכולה לסיים לתלות כביסה ולקבל עוד הטחות כאלה. אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע, אני סובלת, לאף אחד אין מושג כמה.
בעיקר מכעיס אותי שאף אחד לא באמת רואה אותי ואת מה שאני מנסה להראות, הכל פשוט יוצא
עקום. אני מדברת עם אמא שלי והיא לא מבינה, לאט לאט אני מתעצבנת והקול שלי עולה, היא מתחילה לכעוס עליי ומבקשת שאני אפסיק, אני מבינה שאין עם מי לדבר למרות שאני מנסה להתאפס וזה פשוט לא הולך.
אני כבר כמה לילות לא ישנה בחדר שלי, אני ישנה או בסלון, או אצל אח שלי (יש ימים שאנחנו בטוב לכמה שעות, או שיוצא שהוא ישן פה ואז אני הולכת לחדר שלו). החדר שלי פשוט מאוד מבולגן ומלוכלך וזה מכניס אותי ללחצים ומתחיל להיות לי חם בכל הגוף וזה רק עוד יותר מטריף אותי, אני לא אפרט פה למה כי אני בכלל בספק אם מישהו יקרא את זה. אבל בעיקרון זה פשוט קשור לזה שאני מרגישה שלא משנה כמה אני אסדר את החדר הוא לא יהיה מסודר (זה סיפור ארוך אבל זה פשוט קשור לזה שאמורים להחליף לי את הארון והמיטה ועד שזה לא יקרה אני לא אצליח להסתכל על החדר שלי בצורה כזאת).
יש לי קשקשים בשיער, וגם ביצי כינים, והכינים זה באמת משהו שכבר כמה חודשים פשוט לא עוזב אותי וזה כל כך משגע אותי! זה כואב וזה מחרפן כל פעם מחדש לצאת מהבית כשהשיער ככה.
אני פרפקציוניסטית מוגזמת, ואני תקועה במצב רגשי גרוע. פשוט נמאס לי שלא הולך לי ובא לי פשוט קצת קשט.
אני לא מצליחה באמת לתאר מה אני מרגישה וזה מסתכל אותי כל כך, כי עכשיו בכלל לא יבינו אותי כי יחשבו שאני סתם מגזימה ומנפחת את הכל, אני לא חושבת שמישהו בכלל יקרא את זה, אבל לפחות כתבתי קצת.
אנונימית
שואל השאלה:
אוף אף אחד לא יקרא את זה ובצדק.
אוף אף אחד לא יקרא את זה ובצדק.
אנונימית
שניה אני קורא
קודם לגבי הכינים את יכולה ללכת לרופא שתטפל בזה ולקנות שמפו נגד קשקשים.
את יכולה לפרוק לי יותר בפרטי אם את רוצה אין לי בעיה לשמוע, תתעלמי מאח שלך ותקחי קצת זמן מנוחה לעצמך לשמוע מוסיקה או לעשות ספורט יכול להיות שאת עוברת גם תקופה של לחץ עכשיו ואת מרגישה ככה וגם את לא תהיי עוול לחברה שלך בשביל זה היא חברה שלך גם בטוב וגם ברע
את יכולה לפרוק לי יותר בפרטי אם את רוצה אין לי בעיה לשמוע, תתעלמי מאח שלך ותקחי קצת זמן מנוחה לעצמך לשמוע מוסיקה או לעשות ספורט יכול להיות שאת עוברת גם תקופה של לחץ עכשיו ואת מרגישה ככה וגם את לא תהיי עוול לחברה שלך בשביל זה היא חברה שלך גם בטוב וגם ברע