היי, כתבתי קטע עם חרוזים סוג של שיר אפשר לומר, אשמח לשמוע את דעתכם, תאמרו לי אם שווה לעלות לאתר כתיבה מסוים..

מתהלכת ברחוב, מרגישה כמו מרלין מונרו.
אך אני לא מבינה כמה הדימיון מקפץ לי בראש כמו קנגורו.
נכנסת למיטה והחלומות צפים,
והמציאות נשארת ללא מצופים בתוך נהר שלם של דימויים.
כולם פה כאלה קשים, עובדים כמו חמורים, ואני חולמת בלילה, וביום, כשהשמש זורחת,שוקעת, וכשהכוכבים מופיעים, אני חולמת.

אני שטה בין מילים, שירים, מופעים, אני שטה כל עוד אני יכולה.
אני שוחה ללא מצופים במערבולת של חרוזים.

אני לא "גברת", ואפילו לא משוררת.
אני בסהכ חולמת.

החלומות הם חתיכת מערבולת.
אותם שנים אני מגדלת.

החיים אכזריים, וגם מצופים כבר לא שורדים.
אני לא מתלוננת,
רק את החלומות אני לא מסננת.