מישהו שכותב ויכול לעזור לי עם קטע קצר שכתבתי

אני כותבת סיפור ממש קצר ואני אשמח שמישהו יגיד לי מה הוא חושב על הכיוון בינתיים. תודה מראש!

ססיל מורגן הביטה מהופנטת בשמים זרועי הכוכבים מבעד לחלון. הכוכבים היו חופשיים בשמיים, בעוד שהיא הייתה שבויה. מסביב לכוכבים היה נצח, בעוד שמסביבה היו ארבע קירות ועוד שני אנשים. את הטרוריסט החמוש שעמד מעברה האחר של הדלת היא לא החשיבה לבן אדם.
"קפטן?" קול מהוסס קטע את מחשבותיה, "הכל בסדר?"
"כן. כן, ברור," היא ענתה והעלתה חצי חיוך מאומץ על פניה. היא הרגישה טיפה עגלגלה זולגת במורד פניה ולרגע נבהלה; זה בטח דם. היא העבירה את ידה היציבה על פניה וגילתה שאין פצע פתוח. זו דמעה, היא הבינה בהפתעה. הגילוי הזה היה מבהיל בהרבה. ססיל החזיקה בשיא מרשים: היא לא בכתה עשר שנים. היא האמינה שבכי מסמל חולשה, והרי היא הייתה חזקה. לא הייתה לה סיבה לבכות מאז מות אמא, וגם אם כן הייתה סיבה - היא הייתה עוצרת את הדמעות.
ססיל מחתה את הדמעה בזריזות. היא קיוותה ששלושת השוטרים האחרים בחדר לא הבחינו בתקרית. זה לא שהיה לה אכפת מה הם חושבים עליה - להפך, היא הרוויחה את כבודם כבר לפני שנים בשלל פעילויות משטרתיות ומבצעים בפיקודה. היא הייתה מודעת למה שמספרים עליה; שאין לה פחד, שהיא נהנת מטעם הסכנה. היא ידעה שהיה משהו מרשים בעיניים הכחולות החודרות שלה ובפקעת השיער ההדוקה שלה שכבר הייתה שזורה בשיערות שיבה. לא, ססיל לא הייתה צריכה להוכיח את עצמה בפני אף אחד. אבל היא לא הייתה טיפשה, לא היה לה ספק שבני הערובה האחרים מפחדים. אסור לה להפגין פחד.
"דומיניק?" היא פנתה ברוך לשוטר צעיר שהיה מצונף בפינה. ליבה נחמץ בקרבה כשעשתה הערכה גסה לגילו: שנות העשרים המוקדמות. "איך אתה מחזיק מעמד?"
דומיניק הרים את עינייו לעברה. מבטו היה מצועף מחוסר שינה, מפחד, משעות של פחד על חייו. הוא בטח רק יצא מהאקדמיה לשוטרים, בטח רק לפני שבועות ספורים הוא עלה בצעד מלא ביטחון על הבמה כדי לקחת את תג השוטר. הוא בטח היה חוזר על עיקבותיו מייד ובורח אילו ידע לאן העבודה הזאת תוביל אותו: להיות שבוי בידי טרוריסטים בתחנת המשטרה בה עבד.
ססיל פנתה לשוטר השני בחדר, "מייקל, נכון? איך אתה?"
מייקל עמד בצידו האחר של החדר, מבטו ממוקד בחלון בריכוז מעורר חרדה. האצבע שלו טופפה בעצבנות על האזיקים, ופיו התעוות מעט במחשבה. תחושה לא נעימה הציפה את ביטנה של ססיל כשהביטה בו,