אני בדרך כלל לא בעד לפענח לעצמך בעיות נפשיות אך אני מרגישה כל כך רע, שזה כבר מוריד לי את כל האנרגיה, התיאבון והרצון.

נתחיל מהסוף.. למה בעצם את לא יודעת איך לדבר על זה עם ההורים? אין ביניכן קשר נוח? הם אוהבים אותך, והם מבוגרים עם מלא ניסיון. הם יעזרו לך למצוא פתרונות טובים.

אם תקופה ניסית להתעלם מיזה וזה לא עבר אולי כדאי להתחיל לעשות משהו.. כנראה שזה לא יעלם לבד, או שכן אבל רק אחרי תקופה ארוכה וחבל שסתם תסבלי ככה במשך זמן ארוך.. מיותר.

שואל השאלה:
אני מפחדת להגיד להורים שלי כי בשבילם (או לפחות לאבא שלי) אני הילדה המושלמת. ואני לא רוצה שאמא שלי תרגיש רע בשבילי או שתחשוב שאני ככה באשמתה.

באמת לדעתי כדאי לך לדבר ולא לשמור דברים בבטן
לנסות להתרכז בדברים שחשובים לך מטרות השיגים
ולא לוותר
הרבה פה ובכללי בעולם סובלים מדיכאון או אפילו לא דיכאון אבל תקופות קשות
במיוחד בגיל ההתבגרות
את תעברי את זה אני בטוחה
כל אחד מפה עבר/עובר את זה

ואת יכולה פשוט להגיד להם שאת עוברת תקופה לא משהו וקשה לך ומלחיץ לך הם עברו את זה גם
הם ההורים שלך כדי להיות שם ולעזור לך
סה לא עושה אותך פחות "מושלמת" זה עושה אותך אנושית !

תשמעי לכל פעולה יש מחיר.. אני חושב שה"מחיר" שאמא תיקח אשמה או שאבא יגלה שאת לא "מושלמת" זה מחיר בר תיקון. אפשר לשפר את זה אחר כך... והמחיר הזה לגמרי שווה את הבריאות הנפשית שלך ואת האושר שלך. זה גם לא צריך להיות ממש דרמתי או מבהיל.. תגידי להם שיבואו רגע שישבו על המיטה שלך שאת רוצה לשאול אותם משהו שחשוב לך.. ותגידי בצורה הכי פשוטה ונעימה בלי דרמה "אני חושבת שאני צריכה את העזרה שלכם. לאחרונה אני מרגישה קצת עצובה אני ניסיתי להתמודד לבד אבל נראה לי שהכי נכון לשתף אתכם ושנחשוב ביחד.." תהיי ישירה, עדינה ורגועה. תשדרי להם בטון דיבור שמצד אחד זה משהו חשוב ורציני בשבילך, ומצד שני את בסדר ולא סוף העולם ופשוט רוצה את עזרתם בזה. הם אוהבים אותך. בשביל זה הורים קיימים! (אני הורה).. הם ישמחו מאוד שפנית אליהם ולא לקחת את זה למקום מסוכן או רע.

מותר לך להיות אנושית , את לא חייבת להיות המושלמת שלהם, תדאגי לעצמך קודם כל. הבריאות הנפשית שלך חשובה יותר