פריקה, אשמח אם תקראו הכל..

לפני שאני מתחיל לפרוק, אני רק רוצה להגיד לכם שכל מה שכאן נכתב מהלב, הכל כאן אמיתי. אני מרגיש שכל החרא הזה נורא מעיק עליי, ואני חייב לשחרר את זה איכשהו..
אני יודע שהשעה אולי מאוחרת, שעכשיו בקושי יש אנשים ערים, אבל עדיין, גם מי שער אני מקווה שאולי איכשהו יצליח לעזור לי..

זה מתחיל לפני כמה חודשים. הכל לכאורה היה בסדר. חייתי את "החיים הטובים", מה שנקרא. היו לי חברים שהיו לצידי, המצב שלי בלימודים היה ממש טוב עם ציונים טובים ומורים שאוהבים אותי.
ואז, בנקודת מפנה אחת, זה השתנה.
מצב הרוח שלי התחיל להתדרדר, ובהתחלה זה לא היה מורגש. לא קלטתי מה קורה בכלל, הכל היה בשבילי כרגיל.
בשלב מסוים, כשהתחלתי סוף סוף להבין מה נסגר, זה רק החמיר יותר. ועבר עוד כמה זמן מאז, ללא כל שיפור.
החלטתי בשלב מסוים לכתוב כאן שאלה, והיא בעצם הייתה פריקה.. חשוב לי להדגיש, לא כתבתי שם *שום דבר* אובדני. לא הבעתי שום רצון על לפגוע בעצמי ו/או לשים קץ לחיים שלי.
באותו הלילה, המשטרה הגיעה אליי הביתה. לא אפרט מה בדיוק קרה, אבל בקצרה, אפשר לומר שזה לא ממש עזר. בימים שבאו אחרי זה גם בכלל לא הורשתי ללכת לבית הספר. נאסר עליי ללכת כי הוגדרתי כ"מסוכן לעצמי ולסביבה שלי".
החליטו לשלוח אותי, בעל כורחי, לפסיכולוגית שאולי תוכל איכשהו לעזור לי, דבר שעלה בתוהו. אני עד היום אצלה, ואני לא ממש מרגיש שיפור.
התיאבון שלט אבד כמעט לגמרי, ואין לי חשק לכמעט כלום. רק להיות במיטה כל היום, ללא מעש.
אני מרגיש מיואש מעצמי, ואני משתדל כמה שיותר לא לתת לזה להשתלט עליי, ובאמת שזה קשה.. אתם לא מבינים אפילו עד כמה.
ואז, לפני כשבועיים בערך, כתבתי שוב משהו אובדני *כביכול* (זה לא היה כאן בסטיפס, זה היה בפלטפורמה אחרת), והמשטרה הגיעה אליי הביתה בפעם השנייה. הסיוט חזר על עצמו שוב. ומה שהיה יותר גרוע, זה שאילו היו אותם השוטרים מהפעם הקודמת.
ההורים שלי החליטו לקחת אותי למיון פסיכיאטרי, והאפשרות של אשפוז שם הייתה על הפרק, וסביר להניח שרוב הסיכויים שהייתי מתאשפז אם ההורים שלי לא היו מתנגדים בתוקף לזה. וגם הפסיכיאטרית עצמה לא רצתה את זה. זה היה הפתרון האחרון והכי פחות עדיף.
מאז התחלתי טיפול תרופתי. אני יודע שזה לא משפיע מיד ושלוקח לזה זמן עד שזה מתחיל להשפיע, אבל זה עדיין חרא.. באופן כללי כל המצב הזה, כל מה שעובר עליי הוא חרא..
מה לעשות במצב הזה?