התחלתי לבכות, אני פשוט מטומטמת.

כולם מבינים את החומר שאנחנו לומדים ותמיד רק אני מאחור. אני מרגישה כל כך מפגרת. הייתי רוצה לפרוק אבל אני לא אדם כזה שפורק לחברים או משפחה, הם פורקים אצלי אבל אני? לי לא נעים או שאני פשוט מנסה להסתדר עם זה לבד. בכיתי בצד כשלא ראו וניסיתי שלא יראו אבל אני רוצה להבין גם למה.. אני פשוט לא יודעת למה אני תמיד צריכה להיות ה"חזקה" בשביל חברים שלה, שלא יהיה להם כואב ואני אוגרת הכל בפנים. אני יודעת שזה מוזר. ואני לא יודעת כמה זה טוב. אני באמת אוהבת שאנשים באים אליי כדי שאעזור להם. ואני אוהבת שמשתפים אותי אבל למה אני לא עושה את זה.? אני מוזרה? מה נסגר איתי:/