הריפלקציה שלי בסדר? היא טובה?

חשבתי על מה לכתוב ואיך כמובן ניסיתי להיזכר באותם ימים שהשארתי מאחור. היה לי קשה אני מודה, אני בן אדם שמדחיק. אבל ממה שהצלחתי להיזכר בכיתי והמון אבל בסוף איפה שאני רואה את עצמי עכשיו ירדה לי דמעה של אושר וחיוך. היו ימים שהרגשתי חסרת כלום. חסרת חברים, חסרת אהבה, וחסרת אושר היו ימים שהרגשתי אני האמיתית. ברוב המחצית הזאת נמנעתי מלהגיע נמנעתי מלהראות ולראות. נשארתי בבית כי פחדתי הרגשתי רע לגבי עצמי ולסובבים אותי כמובן
היו ימים שהרגשתי עם כל הנכשלים שלי והמאמץ שלי כאלו אני כלום. הרגשתי שאני פשוט לא חכמה לא טובה מספיק, שלא מגיע לי שיעזרו לי כי אני בעצמי איבדתי את עצמי חששתי ואני מודה חששתי נורא מהחזרה לבית ספר, וזה רק בגלל החשש שמי שאני, החשש שאבוא ואהיה שוב לבד. את החודשיים שהייתי לבד בהם בבידוד הרגשתי הכי טוב עצמי, אהבתי את הלבד ואת ההרגשה שאני פה עבורי. באותם ימים שלא היה בידוד הרגשתי הכי בדידות שאני נותנת נותנת מעצמי הרבה ולא מקבלת. הלמידה שעכשיו הייתה הייתה הלמידה הכי טובה שלמדתי. הרגשתי באמת טוב לגבי עצמי והצלחתי באמת לראות את מי שאני. הצלחתי להצליח, הרגשתי חכמה בפעם הראשונה. הרגשתי טוב.
האמת שעברתי איזה טיפול עם עצמי בזמן הקורונה אז היום אני רואה את עצמי במקום גבוה במקום שתמיד הייתי מקווה להיות שם, להרגיש את ההרגשה שאתה טוב כפי שאתה. הצלחתי לראות את אני האמיתית, העצובה והדכאונית אבל גם האדם החכם שמה שבאמת מנסה לעשות זה לעזור ולאוהב את השונים כי אני בעצמי שונה ואני במי שאני.
השאיפה שלי לשנה הבאה היא להיות אני ולא לפחד ממי שאני לדעת שגם להיות עצוב זה בסדר להכיר אותי לעמוק ולחבק את הפחד העצמי שאני לא טובה כמו כולם. אני הייתי רוצה לתרום ממני כי אני יכולה השאלה אם אני רוצה כי אני עברתי המון ואני איך זה להרגיש כלום. אז כן אני דוחה זכרונות כי אני לא רוצה להרגיש ככה...בסופו של דבר יש תמיד תקווה ואני מצאתי אותה:)