7 תשובות
היי גם לי יש תקופות כאלה לפעמים שבאלי רק לבכות. אבל תנסי בכל זאת לעשות דברים שמשמחים אותך. אני גם מרגישה עכשיו שמנה כי טחנתי כל החג כמו פרה חח, אבל אני הולכת לעשות עוד מעט אימון וזה קצת יאזן את זה אז תנסי גם יש מלא אימונים ביוטיוב וזה מעלה תמצב רוח. בבקשה אל תייהי עצובה זה תקופה כזאת וזה יעבור. תתרכזי בדברים הטובים שיש לך ואל תמעיטי בערכם וזה ייתן לך כוחות
יש תקופות כאלה והכול בסדר , ואת מוזמנת לפרוק עצלי בפרטי תמיד
היי מותק,הכח בסדר,גם לי הייתה תקופה מאוד קשה בחצי שנה הראשונה של השנה הזאתי,וכן,לא היה לי קל אבל הנה אני עכשיו מתמודדת עם הכל בקלות,תזכרי שזה רק עוד שלב בחיים שלך בשביל לדעת איך להתמודד באמת שזה נשמע מוזר אבל ככה את גודלת מתפתחת ולומדת,זאתי דרך חיים,אם את צריכה משהו אז לכל שאלה פנייה או בקשה,או בסתם לפרוק אני פה❤
ותזכרי, תקופות תמיד עוברות,ואני אומרת מניסיון שאמרו לי את זה מלא..
אגב אם את רוצה משהו שישמח אותך קצת ויצחיק אותך,אני אוהבת להסתכל ביוטיוב על הערוץ הזה של הטריקים או על קופה ראשית..
אוהבת❤
ותזכרי, תקופות תמיד עוברות,ואני אומרת מניסיון שאמרו לי את זה מלא..
אגב אם את רוצה משהו שישמח אותך קצת ויצחיק אותך,אני אוהבת להסתכל ביוטיוב על הערוץ הזה של הטריקים או על קופה ראשית..
אוהבת❤
שואל השאלה:
תמיד אומרים לי זאת תקופה זה עובר אבל זה לא עברה שנה עברו שנתים עברו שלוש עברו ארבע שנים וזה לא נגמר אני בדיכאון כבר ארבע חמש שנים מאז שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי בהתחלה הייתי בטוחה זה יעבור ואז איבדתי את סבתא שלי וקרו עוד הרבה דברים נוראיים וזה מרגיש כאילו זה לא יגמר בחיים
תמיד אומרים לי זאת תקופה זה עובר אבל זה לא עברה שנה עברו שנתים עברו שלוש עברו ארבע שנים וזה לא נגמר אני בדיכאון כבר ארבע חמש שנים מאז שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי בהתחלה הייתי בטוחה זה יעבור ואז איבדתי את סבתא שלי וקרו עוד הרבה דברים נוראיים וזה מרגיש כאילו זה לא יגמר בחיים
אנונימית
אני מצטערת לשמוע שאיבדת אותם... אבל זה רק מראה עד כמה את חזקה. הם איתך בלב אל תשכחי אתזה. ואני בטוחה שהדבר שהם הכי היו רוצים זה שתייהי שמחה. יש מישהו שאת משתפת בתחושות שלך בדרכ? לפרוק למישהו קרוב זה ממש מקל ועוזר לפעמים את לא צריכה לשמור את זה בבטן. אם כמה שזה נשמע קלישאתי,תזכרי שהקשיים שלנו רק מחשלים אותנו והופכים אותנו לחזקים וחסונים יותר והם גורמים לנו להכיר את עצמינו טוב יותר ואת הכוחות שלנו. את תצאי מיזה ועוד תחווי רגעים ותקופות מאושרים!
הרבה פעמים זה נראה כאילו התקופה הזאת לא תעבור אפעם... אבל זו מחשבה מוטעת. תתמקדי בדברים שעושים לך טוב וזה ייתן לך כוח. את מהממת ואת חזקה יותר מנה שנדמה לך ויש בך כוחות עצומים שאפילו לא חשבת שהם קיימים בך אני לא סתם אומרת באמת.
הרבה פעמים זה נראה כאילו התקופה הזאת לא תעבור אפעם... אבל זו מחשבה מוטעת. תתמקדי בדברים שעושים לך טוב וזה ייתן לך כוח. את מהממת ואת חזקה יותר מנה שנדמה לך ויש בך כוחות עצומים שאפילו לא חשבת שהם קיימים בך אני לא סתם אומרת באמת.
ואם את רוצה לפרוק אני כאן בשמחה
היי יקירה
נשמע שאת עוברת המון התמודדויות מאוד מטלטלות ומלאות במתח רב...
ממילותייך מורגשת תחושת הבדידות הרבה, שגם כאשר את מנסה ליצור קשרים חברתיים זה מלווה בקושי רב.
כמה מייאש זה בוודאי עשוי להרגיש...
נראה גם כי הדרך לסייע לך בעזרת ליווי צמוד לא רק שאינו מועיל עבורך, אלא גם גורם לך לתחושת מועקה, אפילו תחושת מחנק שגם בביצוע מטלות יומיומיות בסיסייות אין לך טיפה של פרטיות, של שקט...
יכולה לתאר לעצמי שזה גורם לך להרגיש מעורערת, אולי חסרת יציבות- שמצד אחד את מנסה ליצור קשרים וחיבור- שהתוצאה הסופית היא שאת עדיין מרגישה זרה.. ולצד זה, אינך יכולה לקבל את העזרה לה את אולי זקוקה, ומעבר לכך את מרגישה שזה פוגע בך...
משערת שזה מעלה שאלות רבות בנוגע למה כן יכול להוציא אותך מן המצוקה שאת חשה, מה כן יאפשר להושיע אותך מהעצבות הרבה שאינה חולפת ואף נראה שמתגברת...
שומעת יקרה גם עד כמה את מלקה את עצמך, כמה ביקורת כלפי עצמך את מחזיקה בפנים, בתוכך...
זה בוודאי מעורר מועקה רבה, יתכן שגם חוסר שקט.
עולה ממה שכתבת שיש נקודת אור שבה את מנסה להיאחז כאשר את מרגישה שהכל סביבך קורס- הכלבים שלך שמאפשרים לך אולי לצאת מעט מהדכדוך שחונק ולוחץ כל כך, בכך שאת מטפלת במי שיקר לליבך, ודואגת לו במקום לשקוע עמוק אל תוך הכאב...
יחד עם זאת ממה שאת מתארת הוריך לא מאפשרים לקרן האור הזאת לזרוח תמידית ולחמם את ליבך, בטענה שהכלבה מבוגרת ולכן לא תישאר איתך לתמיד... שומעת יקרה עד כמה זה שובר את ליבך לרסיסים, עד כמה ההיפרדות ממה שחשוב ויקר לך ואף נותן לך תקווה קטנה להמשך גורם לך להרגיש שאין טעם לקום בבוקר, ואולי עדיף לשקוע לשנת נצחים..
יקירה, לא פשוטה התמודדותך מול עומס רגשי רב כל כך, כאשר את בטח מרגישה שאת לגמריי לבדך במלחמה המתישה הזאת...
האם שיתפת את הוריך עד כמה בלתי נסבלת התמודדותך היום יומית?
כתבת בהמשך כי זה לא דבר חדש וכבר שנים רבות את חווה זאת, כמה כוחות בוודאי טמונים בתוכך שלמרות הקשיים הכה רבים שעליך לעבור יום יום שנה שנה את מצליחה למצוא את הכוחות לקום בבוקר, אפילו לכתוב את השיתוף כאן...
זה לגמריי לא מובן מאליו.
יקרה, לעבור הכל לבד זה בטח כבד נורא, מתיש...
אולי תוכלי לשתף מישהו שאת סומכת עליו במה שאת חווה-אחד מההורים, יועצת בביה"ס אולי אפילו חברה טובה...
זה עשוי להקל מעט על חוסר האונים שכנראה מלווה אותך תמידית...
בנוסף רוצה לספר לך על עמותת סה"ר- סיוע והקשבה ברשת בה אני מתנדבת.
לנו בסה"ר צ'אט אנונימי בו תוכלי לדבר עם אחד המתנדבים, לשתף ולפרוק...
אנחנו נהיה כאן כדי להעניק לך אוזן קשבת וננסה לעזור.
הצ'אט פועל בימים
א'-ה' 10:00-00:00
שישי 8:00-13:00
מוצ"ש 21:00-00:00
מזמינה אותך אפילו הערב, אולי תוכלי גם לחשוב יחד עם המתנדב\ת שלנו על דרכי עזרה עבורך.
בואי יקרה, מחכים לך...
שלך,
מתנדבת סה"ר.
נשמע שאת עוברת המון התמודדויות מאוד מטלטלות ומלאות במתח רב...
ממילותייך מורגשת תחושת הבדידות הרבה, שגם כאשר את מנסה ליצור קשרים חברתיים זה מלווה בקושי רב.
כמה מייאש זה בוודאי עשוי להרגיש...
נראה גם כי הדרך לסייע לך בעזרת ליווי צמוד לא רק שאינו מועיל עבורך, אלא גם גורם לך לתחושת מועקה, אפילו תחושת מחנק שגם בביצוע מטלות יומיומיות בסיסייות אין לך טיפה של פרטיות, של שקט...
יכולה לתאר לעצמי שזה גורם לך להרגיש מעורערת, אולי חסרת יציבות- שמצד אחד את מנסה ליצור קשרים וחיבור- שהתוצאה הסופית היא שאת עדיין מרגישה זרה.. ולצד זה, אינך יכולה לקבל את העזרה לה את אולי זקוקה, ומעבר לכך את מרגישה שזה פוגע בך...
משערת שזה מעלה שאלות רבות בנוגע למה כן יכול להוציא אותך מן המצוקה שאת חשה, מה כן יאפשר להושיע אותך מהעצבות הרבה שאינה חולפת ואף נראה שמתגברת...
שומעת יקרה גם עד כמה את מלקה את עצמך, כמה ביקורת כלפי עצמך את מחזיקה בפנים, בתוכך...
זה בוודאי מעורר מועקה רבה, יתכן שגם חוסר שקט.
עולה ממה שכתבת שיש נקודת אור שבה את מנסה להיאחז כאשר את מרגישה שהכל סביבך קורס- הכלבים שלך שמאפשרים לך אולי לצאת מעט מהדכדוך שחונק ולוחץ כל כך, בכך שאת מטפלת במי שיקר לליבך, ודואגת לו במקום לשקוע עמוק אל תוך הכאב...
יחד עם זאת ממה שאת מתארת הוריך לא מאפשרים לקרן האור הזאת לזרוח תמידית ולחמם את ליבך, בטענה שהכלבה מבוגרת ולכן לא תישאר איתך לתמיד... שומעת יקרה עד כמה זה שובר את ליבך לרסיסים, עד כמה ההיפרדות ממה שחשוב ויקר לך ואף נותן לך תקווה קטנה להמשך גורם לך להרגיש שאין טעם לקום בבוקר, ואולי עדיף לשקוע לשנת נצחים..
יקירה, לא פשוטה התמודדותך מול עומס רגשי רב כל כך, כאשר את בטח מרגישה שאת לגמריי לבדך במלחמה המתישה הזאת...
האם שיתפת את הוריך עד כמה בלתי נסבלת התמודדותך היום יומית?
כתבת בהמשך כי זה לא דבר חדש וכבר שנים רבות את חווה זאת, כמה כוחות בוודאי טמונים בתוכך שלמרות הקשיים הכה רבים שעליך לעבור יום יום שנה שנה את מצליחה למצוא את הכוחות לקום בבוקר, אפילו לכתוב את השיתוף כאן...
זה לגמריי לא מובן מאליו.
יקרה, לעבור הכל לבד זה בטח כבד נורא, מתיש...
אולי תוכלי לשתף מישהו שאת סומכת עליו במה שאת חווה-אחד מההורים, יועצת בביה"ס אולי אפילו חברה טובה...
זה עשוי להקל מעט על חוסר האונים שכנראה מלווה אותך תמידית...
בנוסף רוצה לספר לך על עמותת סה"ר- סיוע והקשבה ברשת בה אני מתנדבת.
לנו בסה"ר צ'אט אנונימי בו תוכלי לדבר עם אחד המתנדבים, לשתף ולפרוק...
אנחנו נהיה כאן כדי להעניק לך אוזן קשבת וננסה לעזור.
הצ'אט פועל בימים
א'-ה' 10:00-00:00
שישי 8:00-13:00
מוצ"ש 21:00-00:00
מזמינה אותך אפילו הערב, אולי תוכלי גם לחשוב יחד עם המתנדב\ת שלנו על דרכי עזרה עבורך.
בואי יקרה, מחכים לך...
שלך,
מתנדבת סה"ר.
קישורים מצורפים:
באותו הנושא: