אני שונאת שההורים שלי לא משתפים אותי אני דואגת ממה שיקרה

אני מבינה שזה הרבה לחץ, ניתוח זה ביג דיל ואתם רק רוצים שיהיה לו טוב וקשה לכם לראות אותו ככה. תתני לעצמך להרגיש עצובה, אבל תגידי לעצמך שרוב הסיכויים שהכל יהיה בסדר, תקדישי לאח שלך יותר זמן ותראי לו שאת תומכת בו

יש לו אפילפסיה מוקדית ועושים לו כריתה? או משהו אחר? מה הסיכויים להצלחה של הניתוח? ממ.. מה בעצם קשה לכם? ההתמודדות היומיומית איתו או שיש עוד דברים?

שואל השאלה:
אני לא כל כך מבינה בניתוח הזה אבל כן עושים לו את הכריתה הבעיה אצלו שזה לא ממוקד לאזור אחד (לפי מה שהבנתי) אני לא יודעת מה הסיכויים להצלחה אבל לפי אמא שלי הם מוכנים לעשות הכל ולקחת סיכונים ובכללי כן ההתמודדות היומית ממש קשה יש לו אפילפסיה לא מאוזנת וגן דיי נדיר לפי מה שאני יודעת קשה לראות אותו הוא לא הולך בלי עזרה אפילו לא מהספה לשירותים הוא לא מדבר ובוח שלא עצמאי יש לו 180 או 200 אחוזי נחות (לא כל כך זוכרת)

שואל השאלה:
זה מתסכל הוא כמו בובה ליטרלי כמו בובה וכשכל שניה יש הפקף לא בפשוט או ניתוקים כל רגע זאת פשוט לא איכות חיים

אני כל כך מבין אותך. זה קשה ברמות נוראיות לראות אותו ככה בלי יכולת לעזור לו באמת. הפירכוסים הארורים האלה שולטים בחיים שלו ושלכם. תשמעי לפעמים צריכים לקבל החלטות קשות. החלטות משנות חיים. וזה התפקיד של ההורים. הם כמובן יכולים לשתף אותך ולתת לך להרגיש חלק מהכל אבל בסופו של דבר זה משהו גדול וחשוב שהם צריכים להשתמש בכל המשאבים שלהם כדי להרגיש שקיבלו תהחלטה הנכונה. כנראה שהרופאים מבינים שהסיכון והסיכוי להצלחה ולהעלאה של איכות החיים שלו ושלכם שווים את הסיכון.

זה מפחיד אה..? וואי אני בטוח. חוסר אונים כזה בטח. לפעמים אבל צריך לתת לדברים לקרות. לתת לגלגל להסתובב.. ולקוות שכל הכאב הזה והמחשבות והפחדים יגמרו בטוב. עם חיוך. עם דמעות של שמחה והתרגשות. ממש מקווה בשבילכם.

שואל השאלה:
תודה