כתבתי מונולוג על מלחמה. אשמח לביקורת.

''זה היה במלחמת השחרור. היינו ביער. מסביבי יש רק עצים שכמוני, היו מפוחדים מהקרב המתחולל אך לא יכלו לברוח ממנו. עברה כבר שעה. שעה שאנחנו פה, יורים לכל עבר ומקווים שפגענו במישהו. עברה עוד שעה. שעה שאנחנו צועקים אחד לשני הברות ומקווים שהם שמעו והבינו. עברה עוד חצי שעה. חצי שעה שאני מנסה לעצור את הדם שזולג לי מהרגל. חצי שעה שאני כבר לא מועיל.
החובש נאלץ לעבור בין כל ששת הפצועים. הוא לבד. מעניין על מה הוא חושב. על משפחתו? על חבריו? בראש שלי רצו כל השעתיים וחצי האחרונות. כאילו בכל מצמוץ צילמתי תמונה ועכשיו הכל עובר בראש שלי כמו סרט נע. אני שומע צעקה והראש מעביר לתמונה שלי נפגע. אני שומע ייריה והראש שלי מעביר לתמונה של הכדור שלי פוגע.
צעקות החיילים נשמעו יותר כואבות מתמיד. חריקות הכדורים באוויר נשמעו כמו זיקוקים שיוצרים את הכתובת 'פחד' שמיועדת בשבילי. אז אני כבר הייתי מרוסק לאלפי חתיכות שכל חתיכה נושאת מחשבה אחרת על משפחתי וחברי. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם. על אישתי שבטח עכשיו מנסה להסביר לשני ילדי התמימים לאן אבא הלך. ועל חברי שאולי לא אראה יותר.
החובש הגיע אלי, הוא התנשף כמוני ונראה מפוחד כמו העצים. הסתכלתי על שאר הפצועים, אחד עם כדור בבטן שכל נשימה נוספת בשבילו היא נס, שניים פצועים ביד, ושנים ברגל. הפציעות של כולם נראו יותר חמורות משלי. אמרתי לחובש שיעזוב אותי. לא יכולתי לחשוב שבזמן שהוא מטפל בי מישהו אחר ממשיך לאבד דם. הוא הסכים, ואני נשארתי שם כבר לא הייתי מפוחד כמו העצים, וכבר לא רציתי לברוח, רק אחרי שאיבדתי את היכולת לעזור הבנתי כמה היא הייתה חשובה לי.''