19 תשובות
האמת שכן, (דיכאון) ממש מציק לי, הם לא יוגעים כמה זה קשה ונוראי, כאילו, אחותי, את לא יכולה להיות בדיכאון כי נשברה לך הפאקינג ציפורן
אנונימית
יש לי אוסידי דיכאון וחרדות
ולא היה מפריע לי
לא מפריע (חרדות)
כן, זה יכול האמת להציק. אני יודעת שזה לא משהו מכוון, אבל זה מרגיש מזלזל קצת במה שעובר עליי ועל עוד מלא אנשים.
אין לי שום דבר מאובחן אבל זה מחרפן כשמישהו מחליט שהוא בדיכאון בגלל ציון לא טןב.
או שיש לו אי סי די כי הוא אוהב שהכל נקי.
או שיש לו הפרעות קשב כי לפעמים הוא לא מרוכז.
או אנשים שעושים לילה לבן פעם אחת ואז מחליטים שיש להם בעיות שינה.
יש לי חרדות מאובחנות ולא מפריע לי, אם זאת הדרך בה הם רוצים לתאר איך שהם מרגישים אז זכותם.
אני באמת שונאת את זה
יש לי דיכאון כבר כלכך הרבה שנים וכל פעם שאני שומעת ממישהו שהוא בדיכאון בגלל מקרה מזערי שקרה לו או לה זה מטריף אותי
זה מקטין את חומרת המחלה ומשתמשים במילה הזאת לכל פיפס
מעצבן אותי שמשתמשים במילה אוטיסט כקללה אח שלי התאום אוטיסט בתפקוד גבוה והוא בן אדם מדהים כן כמו כולם הוא יכול לעצבן לפעמים
ויש לי ילד משכבה אוטיסט בתפקוד נמוך והוא גם ילד טוב כן יותר קשה איתו אבל זה לא משהו שאי אפשר לסבול
זה יכול לעצבן לפעמים תלוי בהקשר
מאובחנת עם דיכאון וחרדות, וכן, זה מאוד מפריע לי.
בדיוק היום ראיתי איזה ילדה שהעלתה לסטורי שלה שהיא בדיכאון ושהיא שונאת את הכל (וממש לא בקטע של להוריד ממה שהיא עוברת, אבל אני מכירה אותה, ואפשר לזהות אנשים בדיכאון, ויש סיכוי שהיא הייתה עצובה או שעבר עליה חרא יום, אבל זה לא אותו דבר כמו דיכאון), וזה כלכך הרגיז אותי.
הם לא יודעים כמה חרא אני עברתי בגלל זה, מאז שאני ילדה התמודדתי עם הבעיות האלה, אכלתי כלכך הרבה זבל בגלל זה.
לא הייתי פאקינג מסוגלת לקום מהמיטה, כשהחרדות שלי התגברו בקושי הייתי מסוגלת לדבר עם אנשים (אפילו לא עם אחיות שלי), כל פעם שרכב עבר לידי הייתי בטוחה שהוא הולך לדרוס אותי וכל פעם שעליצי על אוטובוס שלחתי להורים שלי הודעת פרידה כי מבחינתי היה הולך להיות פיגוע, היו לי התקפי חרדה, היו לי התקפי אכילה, אנשים האשימו אותי שאני עצלנית וזורקת את החיים שלי לפח סתם כי אין לי כוח, אנשים הורידו ממה שאני עוברת וחשבו שאני סתם עושה את עצמי בדיוק בגלל אנשים כאלה.
הרבה אנשים מגדירים מחלת נפש כעצב או פחד או חוסר תאיבון וזה כלכך לא לגיטימי.
זה כלכך מזלזל ומוריד ממה שעברתי וממה שאני עדיין מתמודדת ועוברת כל יום.
אנשים כאלה, הופכים את התמודדות שלי, שהיא כלכך קשה למשהו פשוט, למשהו קליל.
להשתמש במילים כמו יש לי דיכאון, או יש לי חרדה מכלבים (ואני לא טוענת שכל מי שאומר את זה לא מתמודד עם דברים כאלה, אבל אני מתכוונת למי שלא וסתם אומר את זה) זה בדיוק כמו שתכאב לך קצת היד ותגיד לכולם ששברת אותה.
אין פאקינג הבדל בין מחלה נפשית לפיזית, ואנשים צריכים לקלוט את זה.
זה לא משהו שאתה בוחר בו, וזה ממש לא משהו שאתה רוצה שיבוא אלייך.
אנונימית
שואל השאלה:
אני מעריכה את כולכם, ואת הזמן שהקדשתם לשאלה הזו.
תודה לכם.
אתם חזקים, ואתם נפלאים.
אני מקווה שתרגישו יותר טוב.
אנונימית
אנונימית עם התשובה הארוכה ממש מזדהה עם מה שרשמת
וואי
האמת שכן(חרדות,ocd ודיכאון).
אנשים לא מבינים את המילים והסיפורים מאחורי המחלות האלו, אנחנו לא המצאנו אותם, הם קיימים, ואני הייתי שמחה אם חברות שלי לא היו אומרות לי שהן בדיכאון כי חבר שלהן נפרד מהן ואחרי שתי שניות חוזרות אליו למרות שכל מה שהוא עשה היה לסנן אותן.
ואני יושבת כל שנייה וחושבת על הכל, כי ככה אני והדיכאון והחרדות והאוסידי אצלי ככה, אין לי תשובה לזה, וזה שאנשים מתארים שניות מהחיים שלהם עם המחלות הנפשיות שלי זה מפריע לי עי אני מתמודדת איתן כל יום, שעה ושנייה בחיים שלי וזה מפריע לתפקוד היום יומי שלי ואני חושבת שאולי אני באמת ממציאה את הדברים האלו? אבל לא, אני לא היחידה שמתמודדת אבל לי אישית זה מפריע (:
דכאון וחרדות
ותאמת שזה כן מפריע ומעצבן אבל מנסה כמה שאפשר לקחת בקלות ולנסות להבין שהם אומרים את זה כביטוי ולא בכוונה
אבל כן זה מחרפן לפעמים
אנונימית
מאובחנת עם חרדות
אני נשארת חסרת מילים כשזה קורה
כן אני לא סובלת את זה אתם לא יודעים מה זה דיכאון או חרדות או להיות אנורקסי זה פשוט מעצבן אותי
אני עם אוסידי וחרדות, ובעיקר מפריע לי כשאנשים מדברים על זה כאילו זה בקטנה. "אז לוקח לך קצת יותר זמן להתארגן מה זה משנה" או שאומרים לי "הנה יש פה טוש עקום אין לך באמת אוסידי". אני מניחה שזה מבורות אבל זה עדיין מזלזל. ולאט לאט זה פשוט גרם לי לדבר על זה עם כמה שפחות אנשים.
חרדות נודר בראש
בתור נערה עם אוטיזם בתפקוד גבוה לעומת 2 אחים קטנים שיש לי שמאובחנים באוטיזם אבל בתפקוד יותר נמוך משלי..
אפשר להגיד שהייתי יותר צעירה , לשמוע שאנשי משתמשים כאוטיסט כקללה זה פשוט צרם לי את החיים והרגשתי כזאת שבורה , שהאחים שלי שבורים. ונתקלתי בזה המון פעמים.
אבל עם הזמן גדלתי והבנתי שאנשים לא מבינים את המהות של להשתמש באוטיסט כקללה , ולרוב הם גם לא באמת מתכוונים להפריד אותנו מהחברה בגלל האבחנה שלנו , זה פשוט קליט ושונה , ועם הזמן החלטתי לקבל ולהתעלם.

אם גם אתם הרגשתם כמוני או עדיין מרגישים , לא משנה במה אתם מאובחנים , תזכרו שאתם לא שבורים , אתם פשוט קורבן לאבחון שמבדיל אתכם מהחברה.
אנונימית