מה לעשות?(אזהרת התמסכנות למי שבאמת עובר דברים קשים בחיים)

אני פשוט כל כך עצובה כי אין לי אף אחד שאני באמת יכולה לדבר איתו בחופשיות ושיעזור לי ויתמוך בי ויבין אותי, לא מהמשפחה ולא החברות...ואני לא מהאנשים האלה שעושים מנמלה פיל ובוכים שהם שונאים את החיים שלהם כי נשברה להם ציפורן(לא במובן של לזלזל, יש להם סיבות משלהם ואני בטוחה שזה לא רק זה...זאת פשוט הייתה דוגמה), באמת קשה לי... אבל אני בחיים, *בחיים* לא מדברת על הבעיות שלי ומשתפת ותמיד במקום זה עוזרת לאחרים ותומכת בכל העולם ועוזרת לחברות שלי בהכל ברמה שזה כבר מקשה עליי ופשוט כל כל אכפת לי מאחרים ברמה שהבעיות שלהם הופכות להיות גם לבעיות שלי, אבל כשאני סוף סוף הייתי פתוחה מספיק בשביל לדבר על זה שקשה לי(ובכלל לא פירטתי או ביקשתי עזרה כי לא רציתי להעיק על מישהו) כל מה שקיבלתי במקום תמיכה היה פשוט זילזול מגעיל רצח של "מה יש לך לשנוא את עצמך החיים שלך מושלמים" ואחרי זה כשאמרתי שזה פגע בי פשוט קיבלתי סינון כשאני עוד עונה להן בשתיים בלילה כשהן צריכות עזרה.
גם ההורים שלי מגיבים ככה(ועוד החברה המדהימה הזאת אמרה שהם "נהדרים ותומכים בי בהכל", כשזה ממש לא ככה, הם לא הורים רעים כמובן, אבל לא מושלמים...ולא בא לי לפרט)
אולי הן חשבו שהחיים שלי מושלמים בגלל שאני תמיד משדרת שמחה וזה, אבל זה היה רק כי לא רציתי להעיק על אף אחד עם הבעיות שלי וגם כי חונכתי להיות בן אדם אופטימי, אבל עכשיו נשברתי.

עוד משהו שזה שאני באמת רוצה לעזור להן וזה כל כך מעציב אותי שאני לא יכולה לעזור מספיק...הלוואי והייתי פשוט יכולה לחוות את הבעיות שלהן במקומן....וזה נשמע מתמסכן ומתייפייפף אבל הן באמת חשובות לי ואני יודעת שהן מתייחסות אליי ככה רק בגלל שהן עברו חיים קשים באמת, עם מלא בעיות נוראיות שאני לא חוויתי אפילו חצי מהן ואז זה גורם לי להרגיש עוד יותר רע עם עצמי בגלל שאני מרגישה רע כי זה גורם לי להרגיש אנוכית ומגעילה....

טוב סליחה על החפירה...