היי, אשמח לעצה (תקראו למטה)

אני ממש מצטערת על החפירה אבל זה ממש חשוב לי ויושב עליי כבר המון זמן, הלוואי שמישהו באמת יקרא את זה כי אני מרגישה שאין לי מה לעשות.

יש לי ילדה בשכבה (לא באותה הכיתה שלי) שהיא עם איזושהי בעיה עם כישורים חברתיים (היא על הספקטרום) והיא באה לתיכון שלנו מיישוב אחר ביחד עם השכבה הקודמת שלה בבית ספר. כולם שם התנהגו אליה שם ממש נוראי (בעיקר כי היא הייתה מקבלת "פרוטקציות" והקלות במבחנים ועבודות ושאר הילדים לא קיבלו, דבר שלגיטימי ומובן מאליו) ולפעמים ילדים בודדים היו באים אליה וצוחקים עליה.
בכל אופן, כבר בתחילת השנה הזאת (כשעליתי לתיכון, כיתה ט) ראיתי שהיא לבד והתחלתי להגיד לה המון פעמים שלום ולשאול לשלומה.
הבעיה התחילה כשהיא התחילה מאוד להיקשר אליי (בכיתה הנוכחית שלה עכשיו הם כן מתייחסים אליה, פשוט בתחילת השנה כולם מאוד התרגשו והתלהבו מהתיכון והיא הייתה מאוד לבד).
היא ממש התרגשה כל פעם שהיא ראתה אותי, היא התחילה לבוא אחריי לכל מקום, גם אם זה לקפיטריה או לשירותים. ידעתי שהיא מרגישה לבד אז לא אמרתי לה כלום ואני מבטיחה שהמשכתי להיות ממש נחמדה אליה ולדבר איתה, אבל היא רק המשיכה להיקשר אליי יותר. באופן כללי זה לא היה מפריע לי, אבל ההפסקות שלי הן הפעמים היחידות שבהן אני רואה את החברות שלי.
(סתם בשביל הרקע, השנה הזאת זאת השנה הראשונה שלי בכיתה חדשה, אחרי שמונה שנים שלמות עם אותה הכיתה (בלי פיצולים בכלל). שובצתי בטעות רק עם עוד ילדה אחת מהכיתה הקודמת שלי (כשכל שאר החברות שלי ביחד בכיתות האחרות). היה לי ממש קשה עם זה בהתחלה והפעמים היחידות שאני רואה את החברות שלי הן *רק בהפסקות* וזה ממש ממש קשה לי).
בקיצור, ידעתי שבשביל לא לפגוע בה יותר מדי אני צריכה לדבר איתה קצת פחות ולתת לה הזדמנות וזמן להכיר גם ילדים חדשים ואחרים.
אבל זה היה ממש קשה כי תמיד ניסיתי והשתדלתי לא להעליב אותה.
בעקבות הקורונה התראינו הרבה פחות.
כשהיה אמור להיות לנו טיול שנתי (ממש קצת זמן לפני שהתחיל הסיפור עם הקורונה), הסייעת של אותה הילדה שאלה אותי אם אני רוצה להיות איתה בחדר ביחד, ואמרה שהילדה ממש מצפה לזה ותשמח, לא ידעתי כל כך מה לענות אז חייכתי ואמרתי שכנראה שכן אבל שזה עוד מלא זמן ואני בכלל לא יודעת איזה טיול זה.
אבל זה היה אמור להיות הטיול הראשון שלנו בתיכון, ואני ממש ציפיתי להיות עם החברות שלי באותו החדר.