הכלבה שלי באמת ובתמים שונאת אותי, ואני לא יודעת למה.

היא הגיעה אלינו גורה כשהייתי בכיתה ג', בזכותי. היא הרסה דברים שהיו חשובים לליבי ועדיין סלחתי לה. לפני משהו כמו שנה וחצי עוד היה לנו קשר טוב. בקשר טוב אני מנתכוונת לזה שהיא אלא מנסה לנשוך אותי אם אני סתם מסתובבת בבית ומרימה פירות מהסלסלה.היום היא עושה את זה קבוע. היא לא מלקקת אותי והיא נוהמת עלי סתם. היא נראת מאוכזבת כשאני מביאה הביתה משהו של אח שלי (עם הריח שלו) ואז היא מגלה שזאת רק אני. כשכלב מאושר מרגישים את זה, וככה גם שהוא אוהב. והיא פשוט לא אוהבת אותי. היא שורטת אותי ומנסה לנשוך אותי סתם. אם היא הייתה קטנה זה עוד היה בסדר, אבל היא די גדולה ומגיעה לי על ארבע קצת מעל המותניים, אז כשהיא שורטת זה כואב.
כבר נשבר לי מזה. אני הכי אוהבת אותה בעולם והייתי עושה בשבילה כמעט הכול. היא כל כך חמודה. אבל היא שונאת אותי. לעומת זאת, את שאר בני המשפחה שלי (גם את אלא שהיא לא ראתה יותר משלוש פעמים) היא הכי אוהבת בעולם, כמובן עוד יותר מזה היא אוהבת את המשפחה הגרעינית. כלב זה היצור הכי אוהב שיש, ומבחינתה אני יכולה למות.
כן, אני משחקת איתה. מיד היא ניגשת עם הכדור משהו אחר או לא זורמת איתי כדי שאני אתחפף.
אני לא יכולה לצאת איתה לטיולים כי היא גדולה מידי אבל אני מנדנדת להורים שלי להוציא אותה ושאני אצטרף.
אני נותנת לה חטיפים ושאריות בשר ודג, ועושה איתה תרגילים. ברגע שנגמרו לי החטיפים היא חושפת אלי שיניים והולכת.
למה היא כל כך שונאת אותי? איך לשנות את זה? אני מחזיקה את הדמעות בעיניים כי אני לא רוצה שההורים שלי יענישו אותה שהיא מתנהגת אלי לא יפה.