איך זה בתור פרק ראשון לסיפור?(בבקשה תיכנסו, זה חשוב לי)

''סהר! סהר!" צרחתי, נאבקת בדמעות שממשיכות לזלוג מעיניי בעודי נגררת חזרה לבית החולים.
''תלכי איתם ריני, תלכי איתם, יהיה לך יותר טוב ככה..." סהר אמרה, עם חיוך קל ועצוב על פניה ועיניים נוצצות.




***שלושה חודשים לפני כן***



התיישבתי כמו כל יום במקומי בסוף הכיתה, איפה שלא שמים לב אליי.
אולי כדאי שקודם אציג את עצמי.
קוראים לי סברינה. אני בת 15 וחצי, לומדת בתיכון העירוני, די פריקית.
אני לא גבוהה במיוחד, בסביבות 1.65.. די רזה, אולי קצת יותר מידי. יש לי שיער חום כהה ארוך ומתולתל, שלפעמים נראה יותר בהיר, אמרו לי פעם שהוא מזכיר קליפת עץ, שיש בה גוונים שונים.
יש לי עיניים אפורות המזכירות סערה בלב ים, ריסים דקים וגבות דקות.
אני בת יחידה ומאומצת, להורים המאמצים שלי היו קשיים להביא ילדים, 15 שנים של ניסיון לא נשאו פרי, ולבסוף אן, האמא המאמצת שלי, החליטה להתחיל תהליך אימוץ.
אני אוהבת חיות מאוד, בין התחביבים שלי ללכת להתנדב במקלט החיות שבעיר שלי.
אולי כדאי שנחזור לסיפור.

אני פריקית, שונה. אנשים נבהלים ממני. המבט שלי אולי חודר מידי, המילים שלי כנות מידי. הצלקות שלי בולטות מידי.
זה התחיל עוד בימי היסודי, בכיתה ה', כשהילד הפופולארי של הכיתה, דניאל, התחיל להיטפל אליי.
''היי, סברינה, עד כדי כך היית מכוערת שזרקו אותך לאימוץ?" הוא אמר.
''מ-מה? אני.. אני לא מבינה...?" השבתי לו, עיניי נפערות באי וודאות וידיי מתחילות לשחק עם העיפרון שבהן בלחץ.
''מה את לא מבינה? עכשיו את גם חירשת? יוואו... תראו אותה." דניאל אמר.


מאז ועד היום, דניאל לומד איתי בשכבה. כל פעם שהייתי קרובה להכיר חברים חדשים, הוא היה שם לוודא שזה לא יקרה. אני אפילו לא יודעת למה, אני חושבת שאני די נחמדה. אני לא מתייחסת לאנשים בצורה מגעילה כמוהו. אני אוהבת אנשים. אני אוהבת לעזור.
אז למה הוא האהוב מבינינו?