לאלה שלא נכנסים לצלחת של אחרים: אתם כופרים במצות התוחכה (ויקרא יט, יז)?

מאוד פשוט, יש כמה וכמה סיבות לא להוכיח.

1- כשאין שום תועלת בהוכחה אין סיבה וצורך להוכיח. (תוספות על תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה, עמוד א', ד"ה ואע"ג)

2- כשסביר שהחוטא ישנא את המוכיח ויזיק לו, אין להוכיח.
דין זה מתבסס על התלמוד הבבלי: "אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע - כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה, שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך"" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה).

3- במצווה מדרבנן, או אפילו במצווה מהתורה הנלמדת כהלכה למשה מסיני או מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן אך אינה רשומה בתורה שבכתב, נפסק כי "מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידין"; ואדם שרואה שגם אם יוכיח לא ישמעו לו, כדאי יותר שלא יוכיח, כך למשל אנו נזהרים שלא להוכיח את האנשים האוכלים בערב יום כיפור עד שחשכה, שכן מצוות תוספת יום הכיפורים היא מדרבנן, ולכן אין מוכיחים אותם, כי אנו יודעים שלא ישמעו לנו. (שולחן ערוך הרב, הלכות סעודה המפסקת, אורח חיים סימן תר"ח)

4- מצוות התוכחה קיימת רק באדם המוגדר כ"עמיתך" ("הוכח תוכיח את עמיתך"), כלומר - אדם שאינו פורק עול. אדם כזה אין כל מצווה או חובה להוכיחו. (ביאור הלכה תרח)

שואל השאלה:
אבל לא לאכול דברים לא כשרים - זה דבר המפורש בתורה, נכון?

נכון

שואל השאלה:
אפי בפי, קראת את הפירוט? ההלכה (אורח חיים, סימן תרח, סעיף ב, הגה) אומרת שאיסור שכתוב בתורה מפורש - אורמים גם אם ברור לנו שהחוטא לא ישמע לנו. כי זה לא יהפטך אותו לזמיד, כי הוא ידוע. הסיבה לכך, כי שתיקה במקרה כזה - זה הסכמה לעבירה וזה חילול השם.