כאלה שיש להן הפרעות אכילה והן מקיאות אחרי שהן אוכלות אז הן מקיאות כי הן דוחפות אצבע לגרון או שהן מקיאות טבעי ללא רצון?

שואל השאלה:
אז אם הן דוחפות איך זה נחשב מחלה או משהו הרי הן פשוט יכולות לא לדחוף אצבע וזהו...?

אני אישית דחפתי אצבע

שואלת השאלה
ברגע שמתחילים עם זה אי אפשר להפסיק זה מחלה נפשית לכל דבר

הן רוצות להקיא, אז הן דוחפות אצבע לגרון.
-----
בולמיה נרבוזה: הפרעת אכילה שמתבטאת בחוסר שביעות רצון ממשקל הגוף, אדם עם התעסקות מרובה במשקל ובמראה החיצוני.

החולה במחלה הזו נתקף ב"בינג'ים" - אכילה בכמות מופרזת, ולאחר מכן מפתח רגשות אשם וחרטה. בתור פיצוי על כך, החולה מנסה להוציא את האוכל מגופו ע"י הקאות, פעילות גופנית מופרזת, צומות או שימוש במשלשלים.

להבדיל מאנורקסיה, החולים במחלה הזו לרוב *לא* מגיעים לתת משקל. מה שמקשה על הסביבה של החולה לזהות את המחלה, ועלול להקשות על המצב הנפשי של החולה עוד יותר.

בנוסף, החומציות שנמצאת בקיא עלולה להזיק לשיניים של החולה וכן גם לקיבה שלו. החולה גם עלול לפתח חוסרים תזונתיים ובעיקר חוסר במלחים, אבל עדיין סופג כ-30% מהקלוריות.
-----
בולמוס זה לאכול כמויות מאוד גדולות של אוכל בזמן קצר. בולמוס הוא דחף *בלתי נשלט* לאכול, אכילה אגרסיבית, בלי הכרה.

את אוכלת ואת לא יכולה להפסיק. את אוכלת הכל מהכל - גם מלוח, גם מתוק, גם חם, גם קר. אפילו דברים לא כשרים למאכל, למשל אוכל קפוא או מקולקל. זה כמו להיות בטרנס, כמו סם, שלא שמים לב ולא שולטים במה שעושים.
---
בולמים מקיאים משתי סיבות - פיזית ונפשית.

סיבה פיזית: זה כואב, זה בלתי אפשרי החזיק את כמות האוכל העצומה הזאת בתוך הגוף שלך. וכדי להצליח להיפטר מהכמות הזאת, הדרך שלהם היא להקיא את הכמות הזאת.

זאת אומרת שזה מנגנון של דחיסה ופליטה. זה מפרק את הגוף. ההתרוקנות הזאת היא מתישה, מזיעים, עייפים, עצובים, תשושים, כואבים. זה מה שמרגישים אחרי שמקיאים, זה כואב וזה קשה.
---
סיבה נפשית: יש אנשים שטוענים שבולמים עושים את זה בשביל להיות רזים יותר - זה נכון *חלקית*. בבולמיה לרוב יש קשר לדימוי עצמי ואידיאל היופי, אבל לא בצורה שאנחנו רגילים לחשוב עליה.

החולים מפחדים בצורה מלהשמין. הטלוויזיה והמדיה מכריחות אותנו לחשוב שמראה חיצוני נחשב, זאת העובדה שאת פותחת טלוויזיה ואין אף אחד שנראית שמנה כמוך. בחברה שלנו מסמנים רזה בתור כישלון ורזה בתור הצלחה.

זאת אובססיה של החולה למראה החיצוני ופוביה מהשמנה במתבטאות בפגיעה עצמית. אני לא מדבר על פחד רגיל מלהשמין, אני מדבר על פחד קיצוני ולא נורמלי, על גדר מחלת נפש.

אבל יש משהו מעליב בלהגיד שזאת לא מחלה אמיתית, זאת מחלה שהורסת את החיים שלך מכל היבט אפשרי. זה זלזול מאוד משמעותי באינטליגנציה של אנשים לומר להם שהם הגיעו למצב שהם גוססים, תשושים, סובלים יום-יום, רק בשביל להיראות טוב ושהם יכולים להפסיק. אם הם יכלו להפסיק ככה סתם, את לא חושבת שהם היו עושים את זה? להגיד את זה, זאת דעה מטופשת במקרה הטוב ומרושעת במקרה הרע.
---
זה כמו שתשאלי מישהו שמשותק מהאגן ומטה "למה אתה לא יכול פשוט ללכת?" - זה פשוט לא בשליטתם, הם לא קובעים על זה. ואני גם ציינתי למעלה: בולמוס זה דחף *בלתי נשלט* להכניס אוכל לגוף, ודרך ההתרוקנות היא למעשה דחף *בלתי נשלט* להוציא אותו. אי-אפשר להפסיק עם זה סתם ככה.
---
סיבה נפשית #2:
אוכל זה רק סימפטום. זה רק סיפור כיסוי לזה שיש לחולים מצוקה מאוד גדולה. בולמיה היא לא דיאטה קיצונית, היא רק דרך להתמודד עם כאב שהוא עמוק יותר. לרוב זה עניין של שליטה: הנפש שלך עוברת דברים רעים, אז את מנסה להשתלט על החיים שלך, והשליטה הזאת באה לידי ביטוי דרך זה שאת מנסה לשלוט באוכל שלך. ומהר זה נהיה כלי להתמודד עם קשיים.

כל פעם שקשה להם, רע להם, עצוב להם, כואב להם או כל דבר אחר - יש אוכל. ואחר כך גם חרטה ואשמה (בגלל הרצון לקחת שליטה ו/או אידיאל היופי). כל ההתמקדות שלהם מדברים כואבים וקשים, הם מסיתים אותה ישירות לכיוון אוכל. באותה מידה שהם יכלו לבחור באוכל הם יכלו גם לבחור בסמים/סיגריות/אלכוהול, פשוט בגילאים צעירים הרואין פחות נגיש לך מביסלי.

זה חולי נפשי, בגלל שמשהו בכימיה ובחיווט של המוח שונה משל אחרים. זה פוגע להם בהרגלי האכילה, זה פוגע להם בתזונה, זה פוגע להם בחיים, זה פוגע להם ביכולת לכלכל את עצמם, זה פוגע להם בצד החברתי, זה פוגע להם בצד הרגשי, זה פוגע להם בצד הנפשי. מי היה רוצה להיות במקום הזה? מי היה רוצה להיפגע בצורה כזאת? זאת כל המשמעות של הפרעות אכילה - שהן פשוט מופרעות ומפריעות לנפש של האדם.
---
**מה שכתבתי לא שלי, הוא מבוסס על סרטון של "סליחה על השאלה". אצרף קישור לסרטון**

שואל השאלה:
מה זה בלומיה?

דוחפת אצבע

שואל השאלה:
בדיוק ראיתי סליחה על השאלה נכון לקחת משם את הדברים?