היום השתחררתי ממחלקה פסיכיאטרית, מה הייתם רוצים לשאול?

למה הגעת לשם?

מה האנשים עושים שם?

שואל השאלה:
הפרעה דו־קוטבית ii וניסיון אובדני.

בת כמה את למה ניסית להתאבד כמה זמן היית במחלקה ואיך ניסית להתאבד

באמת קושרים אנשים לעיתים קרובות?

שואל השאלה:
בגדול קמים באזור שבע־שמונה כזה, מתארגנים, יש ארוחת בוקר ומקבלים תרופות, אח"כ מחליפים מצעים ודברים בסגנון, ואז בגדול לא עושים כלום עד הצהריים.

לפני האיבולה היו קבוצות טיפול בהנחיית סטודנטים לעבודה סוציאלית/סיעוד/מה שזה לא יהיה, קצת ספורט, ריפוי בעיסוק, כל מיני.

ארוחת צהריים ואחר־כך פעמיים־שלוש בשבוע פגישה עם פסיכולוג/פסיכיאטר/עו"ס, עוד סבב תרופות, לא עושים כלום עד ארוחת ערב, סבב תרופות נוסף לקראת הלילה וזהו לישון.

יש מחשב? דברים להעביר את הזמן?

שואל השאלה:
אני בן 19, סיפור ארוך אבל בגדול הייתה לי אפיזודה דיכאונית ממש קשה ומחשבות אובדניות בלי סוף כמעט שלא בשליטתי.

בלעתי ימבה כדורים.

שואל השאלה:
לא קושרים אנשים לעיתים קרובות, לפחות לא איפה שהייתי (מחלקה פתוחה).

היו כמה מקרים של קשירה/העברה לחדר השגחה, אבל אלו היו מקרים ממש קיצוניים. גם בדרך־כלל אם מתחיל להיות בלאגן פשוט שולחים לסגורה ושהם כבר ישברו את הראש שם.

מחשב אין, טלוויזיה יש, האחיות מדליקות חלק מהיום. איפה שהייתי היה גם פסנתר. טלפון כמובן אפשר כל הזמן בערך.

זה היה בכפיה?

שואל השאלה:
לא בדיוק.
היה דיון אם להוציא הוראת אשפוז כפוי, אבל כיוון ששיתפתי פעולה אמרו שאין צורך. סביר להניח שאם הייתי מתנגד אז היו מוציאים הוראה כזאת (אם אני לא טועה עם אשפוז כפוי עפים לסגורה).

מה שכן, אם נמצאים בפנים זה קצת מסובך לצאת, במיוחד אם המצב הנפשי עדיין בעייתי.

איך אתה מרגיש עכשיו?

שואל השאלה:
האמת לא רע בכלל.

מה הסיכוי שנדבר בפרטי?

שואל השאלה:
7/10

אם אני בדיכאון אטיפי ויש לי כל הזמן מחשבות אובדניות כבר בערך שנה,היית ממליץ לי ללכת לאשפוז במחלקה פתוחה?

שואל השאלה:
האמת - לא יודע.
מחלקה לא מתאימה לכל־אחד. יש כאלו שממש מתקשים להסתגל, ראיתי במו־עיניי, אם־כי אני מוכרח לציין שמצבם השתפר פלאים מאז.

יכולות להיות כל־מיני בעיות באשפוז, אחיות מעצבנות, מטופלים מעיקים, או בדידות, אם לא מצליחים להתחבר לאף־אחד.

זו יכולה להיות אפשרות לא רעה אבל צריך לשמור על ראש פתוח ופשוט לזרום עם מה שהולך שם. אם תהיי נחמדה לאחיות, סביר להניח שהן תהיינה נחמדות בחזרה, ה"ה לחלק גדול מהמטופלים. אפשר להתחבר שם לאנשים קצת יותר ממה שאפשר בעולם האמיתי כי משהו כמו כולם שם מתמודדים עם בעיות רציניות; לא בעיה למצוא שפה משותפת (אולי קצת יותר קשה למצוא שפה משותפת עם כאלו שמתמודדים עם סכיזופרניה, אבל תאמיני לי גם זה אפשרי).
חשוב לא לעשות שטויות גם.

צריך גם להבין שיחסית סגורים שם, אמנם מדי פעם יש חופשות ואפשר להסתובב בשטח ביה"ח, אבל זו סוג־של בועה. נראה לי שמתרגלים אבל.

ניסיון עם פנימיות יכול לעזור.

בכל־מקרה לי זה היה מדהים וככל־הנראה השאיר אותי בחיים. לראשונה קיבלתי שם אבחנה רצינית ולא סתם חרטוטים מהתרשמות ראשונה של פסיכיאטרים במיון ופסייאטרים אחרים.

חשוב לציין שחוץ מאשפוז יש גם אפשרויות אחרות. אפשר טיפול פסיכולוגי/מעקב פסיכיאטרי בקהילה, אם אני לא טועה בחלק מהמקומות יש מרפאות חוץ או משהו כזה.

אני לא פסיכיאטר אז אין לי מה לדבר יותר מדי על תרופות, מה שכן אני יודע שיש נוגדי־דיכאון כמו פרוזק שלוקח להם הרבה זמן לעבוד (תלוי בבן־אדם, נע בין שבוע וחצי לחודשיים) ויש גם דברים כמו מירטזפין שאמורים לעבוד תוך שבוע. מה שאני רוצה לומר זה שאפשר ללכת על טיפול פסיכיאטרי גם בלי אשפוז. גם אמרת שאת כבר שנה סובלת ממחשבות אובדניות בלי ניסיון אובדני (כך הבנתי) אז רמת הסיכון היא אמנם גבוהה אבל לא גבוהה בטירוף.

אוקיי ראיתי שאת בת 13. במקרה כזה חשוב לדעת שיש מעט תרופות שמאושרות לקטינים. בנוגדי־דיכאון אפשר רק פרוזק ממה שאני זוכר (יש פסיכיאטרים שרושמים גם ציפרלקס, לפעמים עובד לפעמים לא), בכללי הרשימה יותר מצומצמת מאשר אצל מבוגרים אבל נראה לי שהפסיכיאטרים יודעים מה הם עושים.

אין לי ניסיון עצום בכל הנוגע לזה, יכול להיות שמחלקות פתוחות שונות זו מזו.
לגבי מחלקות נוער אין לי מושג מה הולך שם.
במחלקות סגורות יש בלאגן רציני ממה שמטופלים אחרים סיפרו.

שמרי על עצמך.

השתחררתי כי ביקשת או שהם החליטו לשחרר אותך בעצמם?
וכמה זמן היית שם סך הכל ...

שואל השאלה:
הם החליטו לשחרר, האמת לא היה דחוף לי כל־כך. זה לא שהרבה יותר נחמד בבית או משהו.

חודש וחצי.

וואו מלא זמן
הבן זוג שלי פשוט גם מאושפז
חודש כבר
ואני לא יודעת למה אבל הוא אומר שזה לא כזה קל להשתחרר כמו שחשבתי, שקודם צריך לבקש ואז וועדה ורק אז אולי... ואני מבולבלת כי אחרים אמרו לי שזה ממש קל להשתחרר.
אז בעיקרון הוא אמר שתהיה וועדת רופאים ביום ראשון שתחליט ואני בלחץ רצח.

שואל השאלה:
כן זה טיפה מסובך.
תתנחמי בזה שלא מחזיקים שם אנשים יותר מדי זמן, ממחלקות פתוחות עפים תוך חודש־חודשיים.

זהו שאם אני אחכה עוד חודש אני בעצמי אצטרך אשפוז.
אני מתפללת שראשון הקרוב הוא כבר יעוף משם
בכל מקרה יש משהו שהוא יכול לעשות כדי לזרז את זה?

תעשה לי טובה , תפנה אלי בפרטי זה חשוב

אני כבר על כדורים עם מעקב של פסיכיאטר,אבל הכדורים לא עוזרים ואני כבר ממש מיואשת ולא מאמינה שזה יוכל אי פעם להשתפר. וזה מוביל לדברים רעים ואני ממש מפחדת לעשות לעצמי משהו.

אשפוז זה סוג של העזרה היחידה שאולי תעזור לי,לדעתי. אני מפחדת גם מאשפוז אבל זה אולי עדיף על ניסיון התאבדות

שואל השאלה:
אני מבין לגמרי את התחושה.
אם את מרגישה שיש סיכון ממשי או שאיבדת תקווה כמו שאמרת, אשפוז יכול להיות רעיון טוב.

שוב, אין לי ניסיון עם מחלקות נוער. אולי זה עובד אחרת שם, אולי לא, יכול להיות שהחבר'ה הבעייתיים/אלימים פשוט עפים לסגורה וזהו, או שמכסחים אותם עם הלדול/bdz, מה אני יודע.

כך או כך, תשומת הלב שמקבלים במחלקה פסיכיאטרית היא די גדולה. יש טיפולים פסיכולוגיים ושיחות עם עו"ס ושיחות עם פסיכיאטרים ופעילויות קבוצתיות ואחיות זמינות בכל רגע נתון.

אני מניח לעצמי שזה קצת מסובך להתאים טיפול תרופתי נאות בגילך (עד כמה שאני יודע קשה להחליט מה בדיוק ההפרעה שאיתה את מתמודדת, וכאמור האפשרויות מצומצמות יותר). מה שכן, אני יכול לומר על עצמי שנוגדי־דיכאון לא מתאימים לי כמעט בכלל אבל מייצב מצב הרוח שאני לוקח (למוטריג'ין) עובד פצצה, אז את לא חייבת להתייאש מזה בינתיים.

עושה רושם שעם כמה שיש לך מחשבות אובדניות את רוצה לקבל עזרה, קודם־כל ממש גאה בך על־זה וזה לא מובן מאליו בכלל. דבר שני, אם את באה בגישה של לשתף פעולה באופן מלא ולקחת את כל העזרה שמציעים לך, הסיכויים שלך להתייצב לא רעים.

כשהגעתי לאשפוז היה לי רעד בכל הגוף, כשאכלתי הידיים שלי היו קופצות לכל הצדדים, שבועיים ראשונים בקושי יכולתי ללכת מרוב דיכאון, הייתי בוהה בקירות שעות כי לא הייתה לי מוטיבציה לשום דבר אחר. אובדנות מכאן ועד להודעה חדשה כמובן. אחרי חודש בערך האובדנות התחילה לסור בהדרגה, הכוחות חזרו אליי ויצאתי מהמחלקה אחלה בחלה.
ראיתי גם מקרים ממש גרועים מגיעים למחלקה ורובם השתפרו פלאים; אנשים עם חרדות קיצוניות, סכיזופרניה, פסיכוזה, מאניה כבדה, דיכאון, מה שבא לך. העיקר לשתף פעולה ולא לעשות שטויות.

שואל השאלה:
לגבי איך מזרזים שחרור, אין באמת דרך, וגם לא נראה לי שכדאי.
הפסיכיאטרים צריכים לוודא שיש התאמה של הטיפול התרופתי (למשל לחכות כמה שבועות עם נוגדי־דיכאון או להעלות את המינון בהדרגה למינון הרצוי); צריך לוודא שלא רק אין סכנה לעצמו או לאחרים, אלא שהוא פחות או יותר כשיר לתפקד בחיים, רצוי אם תהיינה לו תכניות בעתיד ודברים בסגנון, לאן לחזור, כל העסק הזה.

יש לי דיסתימיה וחרדות כבר כבר כימעט שנתיים (14)
המצב שלי לא כיפי
אבל ההורים כן מנסים לעזור
ועדיין אני לא מתפקדת כי פשוט אין לי כוח. אני לא עושה מטלות בית והם בקושי מצליחים להקים אותי בבוקר מהמיטה. אני אפילו לא עושה עבודות של בית ספר ולא נכנסת לשיעורים בזום.
לפעמים אני מקווה שהקורונה תגיע אליי ותהרוג אותי כי אני לא רוצה לחיות.
ולא אכפת לי מהלימודים ובא לי לפרוש מבית ספר. וכשנחזור לבית ספר גיהינום עליי.

אתה חושב שיש צורך באישפוז במצב שלי?
ואין צורך לדווח על התגובה הזאת כי אין לי מחשבות אובדניות ואני לא אפגע בעצמי.

שואל השאלה:
מבין אותך לגמרי, זה קשה רצח להתמודד עם זה, ועוד כל־כך הרבה זמן... בכל־מקרה כל־הכבוד לך ששרדת עד־כה, לא פשוט, אני אפילו לא צריך לומר לך, את יודעת לבד.

כמה זמן כבר יש לך מחשבות על מוות? מדובר במחשבות כפייתיות?
הייתה פגיעה עצמית בעבר?
האם את נמצאת בטיפול תרופתי כרגע?

אני לא פסיכיאטר או משהו אבל נראה לי שאשפוז יכול לעשות לך טוב. לפי התיאור שלך את לא מסוגלת לתפקד כמעט בכלל, אז אני משער לעצמי שמעקב פסיכיאטרי בקהילה/טיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח או מה שזה לא יהיה זו אופציה גרועה (זה דורש הרבה כוח ועצבים, מניסיון).
אם הסיפור שלי רלוונטי, הגעתי למחלקה עם אובדנות לא נורמלית ברמה שנתתי לאחיות את כוס התה שלי כדי שלא אשבור אותה ואחתוך את עצמי, ולא יכולתי לזוז או לדבר איזה שבוע־שבועיים או משהו כזה.

במחלקה את לא צריכה לעשות יותר מדי; תמיד יש אוכל, אחיות שדואגות, לא מבלבלים לך בשכל, יש טיפול מאוד אינטנסיבי בכל־מיני מישורים.

אם את לא מטופלת בתרופות, ויתנו לך פרוזק לצורך העניין, יש סיכוי שזה יגרום למחשבות אובדניות (במיוחד אצל מתבגרים זה ככה עד כמה שידוע לי) וגם יכול לקחת לזה מיליון שנה לעבוד.
במחלקה מן הסתם אין סיכון כזה, וגם אם תרגישי רע הם יכולים להחליף תרופה בכל־עת או לתת לך משהו נוסף שיעזור לך, bdz או מה שזה לא יהיה. ברור שבמעקב בקהילה התהליך הזה פי אלף יותר ארוך ומעייף.

את צריכה לשאול את עצמך האם את מוכנה להיכנס לתוך מקום שלא ברור מתי תצאי ממנו (בין כמה שבועות לכמה חודשים, נדיר מאוד שמחזיקים יותר מ־90 יום), האם ההסתגלות למחלקה תהיה קשה יותר ממעקב בקהילה, האם תסתדרי הרבה זמן בלי ההורים (אפשר ביקורים מן הסתם).

בהצלחה!

תודה רבה!