מסכימים עם המשפט "הזמן מרפא רת הכל"?

כן, כי זה נכון

ללא ספק

כן, ב99% מהמקרים.
יש דברים לא עלינו שגם הזמן לא ירפא (מוות של אדם קרוב וכו')

כן

לא, לא תמיד

לא
יש דברים שמשאירים צלקות לנצח

כן.
מי שאמר לא, כנראה שעדיין לא עבר מספיק זמן. בסוף הכל עובר, מתרגלים להכל.

עכשיו שני ההורים שלך היו מתים במלחמה שהייתה נפתחת או משהו, זה היה עובר?
ההרגשה שאין לך יותר הורים?
אתה יכול לשמוח שוב בחיים שלך אבל זה אף פעם לא יעבור

לי אישית לא קרה המקרה אבל
אבל בן אדם שאמשלו נפטרה בגיל 48 מסרטן ולא הרבה זמן אחרי זה אחותו הקטנה נפטרה בגיל 18 מעצב ודיכאון כמה זמן צריך לעבור עד שכבר לא ישארו צלקות? איך אפשר להתרגל לחיים בלי אמא שתמכה בך בכל דבר שעשית שעמדה לא מאחורייך אלא לצידך יד ביד בכל צעד שעברת אולי זה כבר לא כואב כל פעם ככ חזק אולי לא כל פעם שיזכירו אותה אתה תבכה אבל הצלקת תישאר שם לנצח

בדיוק

גם בסוף מתרגלים לזה שמישהו קרוב נפטר. אי אפשר לשקוע בדיכאון כל היום, בסופו של דבר מתגברים על זה וממשיכים בחיים תוך כדי שמירה וכבוד על הזיכרון של המת.
גם אם אמא של מישהו מתה מזקנה, הוא מתגבר על זה.
ועוד מצב אולי שבעלה של מישהי נפטר, היא תתאבל עליו ותמיד תזכור אותו ולפעמים זה יבוא לה בזכרונות אבל בסופו של דבר היא תצא ותנסה להכיר מישהו חדש. הזמן באמת מרפא את הכל ואם עדיין זה לא ריפא באמת כנראה שעדיין לא עבר מספיק זמן

45 אחוזים מההתאבדויות בעולם נגרמות בגלל מוות של מישהו קרוב, זמן בכלל לא מרפא תמיד את הכל, אפילו ההפך, רק מחזק את הרגש ככול שאתה יותר ויותר חושב על הדבר

תאמין לי או לא

הוא לא מרפה הוא רק גורם לך לשכוח את הכאב אבל אם זה כאב אמיתי זה יכאב לך עדיין אפילו אחרי מאה שנים אם תיזכר בזה

~חייב כינוי?
ואם אמא נפטרה לא מזקנה אלא מסרטן בגיל 43? ואם אחות קטנה נפטרה לא מסרטן אלא מדיכאון בגיל 18?
איך אתה יכול להתרגל למציאות לחיות בלי אמא שלך שהייתה שם בשבילך כל החיים שלך? שתמכה בך לא משנה אם הצלחת או נכשלת? שגרמה לך להתגבר על כל פחד וכל ההפרעות שהיו לך בדרך? שכל דבר שאתה מצליח בו הוא בזכותה?
או אחותך הקטנה? איך אפשר לחשוב על זה בכלל? אני לא מוסגלת לתאר אתזה ואינלי אחים קטנים אבל ישלי אחיינים אם משהו יקרה להם אני יקבור את עצמי ככ עמוק
אתה אולי לא תהייה בדיכאון כל הזמן אבל הכאב תמיד שם אתה לא יכול פשוט ללכת ולחפש לך אמא אחרת!! אתה לא יכול פשוט לשכוח מאחותך הקטנה!!
כשאדם קרוב נפטר זה כואב
כשמשפחה נאבדת לך בין הידיים זה לא כאב זה משהו מעבר אתה לא יכול להסביר לתאר את התחושה הזאת זה משפחה זה לב זה דנ"א זה משהו שהיה שם תמיד בשבילך ובסופו של דבר לא משנה מה עשית אתה היית שם בשבילו אי אפשר להתחמק מהכאב הזה זאת צלקת שלא תעלם זה משהו שיהיה חרוט לך בלב לנצח
אני מכירהמישהו שאיבד את אמשלו ואני לא יכולה שלא לחשוב עליו כל פעם שאני מחבקת את אמשלי אני מרגישה רע אמשלי ממש כאן פה והוא פשוט איבד אותה
אין כזה דבר הזמן לא מרפא את הכל
הוא מרפא את מה שאפשר לב שבור, שקר, בושה, אבל אובדן אתזה אי אפשר לרפא!!!