קטע שלי ליום השואה.

איך מרגישים בשנייה האחרונה?
כשאקדח צמוד לרקה, וצחוק גרמני מהדהד.
עם כתפיים שפופות וגוף חיוור וכנוע.
ועם לב משקשק ורועד.
האם חשים בפחד, או שמא הקלה לקץ הסבל המר?
האם אז מרפה כל המתח, וצפים למולך זכרונות העבר?
אז איך זה מרגיש שם, לעמוד?
עם כותנת פסים וטלאי מרופט
כשכבר כמעט,
אוזלים הכוחות.
כשמתנפצות כל התקוות.
להביט בשמיים היפים של יום קיץ, בציפורים השרות שירתם.
להתאבל קצת בלי דמעות, על הזמן הקצר שלך, שתם.

אז ספר לי, איך זה מרגיש?
לעמוד שם למול המוות הצוחק.
ולמה אלוהים משקיף על הכל מלמעלה, ולא עושה כלום, רק שותק ?