ראיתי סרטונים של ניצולי שואה רעבים ללחם וחיים ברמת חיים נמוכה מאוד (פריקה).

ואני לא מפסיקה לבכות... הלב שלי נשבר, זה לא מגיע להם, הם עברו את הדברים הכי קשים שיש, דברים כל כך קשים שאנחנו בחיים לא נוכל לתאר לעצמנו, וכל זה בשביל שתהיה לנו מדינה. מקום לחיות בו. אבל אנחנו שכחנו אותם. את אלה שבזכותם אנחנו כאן עכשיו. זה מרסק אותי. זה באמת מרסק אותי. לא מגיע להם לחיות בתנאים כל כך קשים, ולהפך. אני מוכנה לישון ברחוב כדי שלהם יהיה מקום להיות בו. הם לא יכולים להלחם בשביל עצמם, כבר אין בהם את הכוח הזה בגיל שלהם. ואנחנו פשוט מתעלמים... זאת בושה. וכן אני יודעת שיש ארגונים שעוזרים לניצולי שואה אבל הם ממש לא מגיעים אל כולם והארגונים האלה אמורים להיות המינימום שאנחנו עושים! איך זה הפך להיות המקסימום שאנחנו עושים? אנחנו לא רואים אותם!