אם אתם לומדים בחטיבת ביניים פשוט תיכנסו

אז ככה אני בכיתה ח' ואני מרגיש כל כך בודד
באיזשהו מקום אני מרגיש שאני כבר לא מצליח למצוא חברים חדשים, ואני לא יודע אם הבעיה זה אני או שבאמת נדיר למצוא עכשיו חברים חדשים, וזה לא שבחיים לא היו לי חברים, כמעט אף פעם לא הרגשתי בודד עד שנה שעברה. מה קרה בשנה שעברה? עשיתי טעות בבחירה של הכיתה שרציתי להיות והטעות הזאת עלתה לי די ביוקר. כל כיתה ז' רדפתי אחרי אלה שאממ איך אני אקרא להם? מקובלים זה הכי קרוב שיש, ומה קרה? במקום להישאר עם החברים שבאמת היה להם אכפת ממני פשוט עזבתי אותם והתנתקתי מהם לגמרי כי הרגשתי שהם לא ברמה שלי והם לא מי שאני רוצה להסתובב איתם. ופה הייתה הנפילה הגדולה שלי, לא באמת הצלחתי להיות עם אלה שרדפתי כמו שכנראה הבנתי ועד שהבנתי שנשארתי לבד לקח לי יותר מידי זמן. תחילת כיתה ח' חזרתי לדבר עם כמה חברים משנה שלפני אבל לא באמת הצלחתי לחזור להיות ''איתם'' כי כשאני רדפתי אחרי אחרים הם הספיקו להתגבש וכשניסיתי להיכנס כבר הייתי בחוץ רחוק רחוק. עכשיו עזבו חברים מכיתות אחרות, עברתי לכיתה חדשה, למזלי כן הכרתי פה ושם ילדים אבל גם פה לא הצלחתי להיכנס פנימה, אתם מבינים, הם כבר היו כיתה לפני וזה שאני באתי לא באמת שינה שם משהו. עדיין נשארתי בצד רחוק מכולם. וכן היו רגעים שחשבתי "מה הם יגידו אם אני אלך מכאן, אני לא חשוב להם עכשיו מה ישתנה אם יקרה משהו?". אבל הדבר היחיד שכרגע השאיר אותי ואיכשהו נותן לי תקווה כל פעם זאת מישהי, אמנם היא גרה בצד השני של המדינה בייחס אלי אבל היא תמיד הייתה בשבילי לכל דבר, וכרגע היא הדבר היחיד שעדיין נותן לי תקווה שיגיע יום טוב יותר ושיום רע יעבור ולא יימשך לנצח. אז אם כמה שיש לי כמויות מטורפות של אהבה כלפיה ולא אכפת לי לכתוב עוד ועוד למרות שכנראה היא בחיים לא תקרא את זה זאת לא הייתה המטרה העיקרית שלי בלכתוב את כל זה, כתבתי את כל זה משתי סיבות. האחת, רציתי לראות אם יהיו אנשים שיזדהו אותי, שהרגישו את מה שאני מרגיש עכשיו, לא ספציפית אותו סיפור אבל שיודעים על מה אני מדבר ולהגיד להם שכתיבה זה משחרר חלק מכל המחשבות הדיכאוניות שיש
והשניה זה כי הם באמת קראתם עד הסוף בלי לשפוט ובלי לעצור באמצע או להתעלם, אני באמת רוצה להכיר אתכם