אני בפנמייה של רווחה והחזירו אותנו לבתים אבל אני לא יכולה להיות פה יותר, מה אפשר לעשות?

אני יודעת שיש את הקורונה והכול אבל אני באמת משתגעת פה, אמא שלי מטריפה אותי ואני לא מסוגלת כבר, אני יודעת שיש צרות גדולות יותר ואין לי מה להתלונן אבל אני מתה לחזור לפנמייה, שם הייתי רגועה ואף אחד לא רב איתי..
אני נהפכתי לכמו האנשים המשוגעים בסרטים, היא גרמה לי להיות כזאת, לא יודעת מה קרה לי אבל זה כאילו שד ניכנס לתוכי וצרחתי וצרחתי עד שנגמר לי הגרון והתחלתי להעיף הכול והכול הרגיש כמו סרט והיא הרביצה לי ואני הרבצתי לה, בדרכ כלל היא מתנהגת ככה אבל עכשיו היא הופכת אותי לכזאת, לחסרת שליטה, אני צרחתי והתחרפנתי כי היא גרמה לי לזה, אחרי זה התפרצתי בבכי ואני גם עכשיו בוכה תוך כדי שאני כותבת את זה ואני לא יודעת איך להרגע.
אחרי זה ראיתי את אחותי הקטנה יוצאת מחדר אחר וסותמת את האוזניים, אחותי השנייה מהצד קראה לנו משוגעות, ואני יודעת שהגזמתי אבל לא שלטתי על עצמי.. בדרכ אמא שלי מתנהגת ככה ועכשיו גם אני הגבתי ככה, אני מזעזעת את עצמי שאני נהפכת לכמוה אבל אני באמת לא מסוגלת כבר.
היא כבר רגילה להיתנהג ככה ואחרי שזה קורה לה היא מתנהגת רגיל אבל אני כבר שעה בוכה בחדר ולא יודעת איך להרגע ואני פשוט מתה לחזור לפנמייה אבל אי אפשר כי אני לא על צו, אני כבר בת 18, אבל מה אני יכולה לעשות במקום?, אני אתייעץ עם העובדת סוציאלית שלי אבל אני פוחדת שיצא מזה בלגן..
בכללי אני לא מבינה איך יכולים להחזיר ילדים שנמצאים בבפנמיות רווחה, אני מבינה שיש קורונה אבל אנחנו כאן סובלים מזה ואני מרגישה לבד עם הכול, אין לי את מי לשתף, עד עכשיו "שרדתי" את הבדידות והחוסר מעש אבל עכשיו זה מתגבר ומחריף והיא מתנהגת אליי כמו מטורפת, עוד שנייה היא דפקה לי כיסא מברזל בראש, אם היא הייתה קצת יותר עצבנית היא לא הייתה שמה לב מה היא עושה והיא לא הייתה עוצרת את עצמה ואני הייתי מתה.
סליחה על האורך אני פשוט חייבת להרגע ואני לא יודעת איך ואני חייבת לעוף מפה וגם לא יודעת איך והכי נורא זה שלאף אחד לא אכפת, אני יודעת שכולם בתוך הבור הזה ולכולם קשה אבל המדינה זרקה אותנו בחזרה לבתים שלנו שמשם ברחנו ואין לי מושג מה לעשות.