6 תשובות
שלום אלינור שלסטרופפ
אני בספק שיש כאן מישהו שככ בקיא בחומר, אבל לדעתי תוכלי למצוא את הרוב ברשת (וזה יקח זמן, בכל זאת, השיט הזה קיים מימים ימימה אחותי).
יכולה לקרוא באנגלית?
אני בספק שיש כאן מישהו שככ בקיא בחומר, אבל לדעתי תוכלי למצוא את הרוב ברשת (וזה יקח זמן, בכל זאת, השיט הזה קיים מימים ימימה אחותי).
יכולה לקרוא באנגלית?
אנונימית
שואל השאלה:
כן יש מצב שזה קשור טיפונת למקום הטוב?
כן יש מצב שזה קשור טיפונת למקום הטוב?
הרפרנס שלי או הרצון שלך ללמוד אתיקה? (אם הרפרנס אז כן, אלינור היא הדמות הראשית והיא גם ממש רצתה ללמוד את כל האתיקה מיד)
צירפתי קישור למאמר קצר שמסביר על המוסר לפילוסוף המתחיל. אם זורם לך, אנסה למצוא עוד. (אבל בעקרון, את החומר הרציני - אריסטו, למשל - ניתן למצוא בספרים, ופחות בגרסאות חינמיות ברשת.)
צירפתי קישור למאמר קצר שמסביר על המוסר לפילוסוף המתחיל. אם זורם לך, אנסה למצוא עוד. (אבל בעקרון, את החומר הרציני - אריסטו, למשל - ניתן למצוא בספרים, ופחות בגרסאות חינמיות ברשת.)
אנונימית
הייתי ממליץ את האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד אם את רוצה לחפש משהו
רק אתמול דיברתי עם מישהו על התפיסה של שפינוזה לגבי מוסר
והשתמשתי באתר
רק אתמול דיברתי עם מישהו על התפיסה של שפינוזה לגבי מוסר
והשתמשתי באתר
יש לי כמה המלצות לקריאה:
פיטר סינגר, מוסר הלכה למעשה.
נעמי כשר, תורת המוסר: מבוא.
אליעזר וינריב, בעיות בפילוסופיה של המוסר.
הראשון מציג תפיסת מוסר תועלתנית (והוא מאוד אנליטי ומצוין) והשני מראה תפיסת מוסר קאנטיאנית. השלישי פשוט סוקר שיטות ובעיות יסוד.
פיטר סינגר, מוסר הלכה למעשה.
נעמי כשר, תורת המוסר: מבוא.
אליעזר וינריב, בעיות בפילוסופיה של המוסר.
הראשון מציג תפיסת מוסר תועלתנית (והוא מאוד אנליטי ומצוין) והשני מראה תפיסת מוסר קאנטיאנית. השלישי פשוט סוקר שיטות ובעיות יסוד.
פילוסופיה של המוסר מבוא קצר, מתומצת ופשטני מדי
מושגי יסוד:
- מוסר מוחלט (אבסולוטי) מול מוסר יחסי (רלטיבי) :
הפילוסופים נחלקו ביניהם האם יש למוסר קיום אובייקטיבי ומוחלט או שהוא נתון לגחמותיהם של אנשים ומשתנה לפי מצפונם, המבנה הפסיכולוגי של האדם, אתוס ונורמות של החברה בה האדם נמצא.
- תוצאתנות מול דאונטולוגיה:
לפי התוצאתנים הערך המוסרי של מעשה מסוים נקבע לפי תוצאותיו.
לפי הדאונטולוגים הערך המוסרי של מעשה לא תלוי בתוצאותיו, והוא עומד בפני עצמו עם הרצון הטוב והכוונה.
- המידה/ סגולה הטובה (ארטרה; המונח היווני שלא קשור דווקא למוסר, גם יכול להתייחס לריצה מהירה כ'ארטרה')
מידה/ סגולה/ דעה טובה היא תכונה, התנהגות או נטיית אופי שנחשבת לאדיבה, טובה ומוסרית. למשל, בעיני אנשים רבים נחמדות היא מידה טובה, ולעומת זאת כעסנות היא מידה מגונה/ רעה.
- סוקרטס:
לפי סוקרטס משתי עוולות לא יוצא צדק, ולעולם אסור לעשות מעשה לא צודק. לפי סוקרטס המעשה הטוב לא יכול להיות מה שנאהב בעיני האלים, הוא מראה שתפיסה כזאת מביאה ללולאתיות ומעגל שוטה.
- אריסטו:
לפי אריסטו פעולותיהם של בני האדם הן תכליתיות. אנחנו עושים את א' כדי להשיג את ב' כדי להשיג את ג' וכו'. לפי אריסטו חייבת להיות תכלית עליונה אליה בני האדם שואפים, שאם לא כן לפעולותיהם אין משמעות וזה לא יעלה על הדעת. הוא מגיע למסקנה שהטוב העליון אליו אנחנו שואפים הוא האושר. אריסטו אומר שהמידה הטובה (ארטרה) הוא דבר שממצה את מהותו, ממש את מטרתו. הוא מגיע למסקנה שכיוון שהאדם הוא יצור חי-חושב ויצור-חברתי ולכן מימוש מהותו הוא המעשה הטוב, לחשוב, לחקור ולהשתמש בתבונתנו. לגבי ההתנהגות הנאותה הוא הגה את הכלל האתי של 'שביל הזהב' או 'דרך האמצע'.
המחשה טובה לשיטה זו של 'שביל הזהב' היא דבריו של הרמב"ם (משנה תורה, הלכות דעות, פרק א [מהדורת מכון ממרא]):
שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה, אינן דרך טובה; ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן, ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן, ונהג בה--יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא דרך הישרה.
הדרך הישרה--היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם.
ז כיצד--לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש; אלא בינוני: לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת.
ח וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן, כעניין שנאמר "צדיק--אוכל, לשובע נפשו" (משלי יג,כה). וכן לא יהא עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר "טוב מעט, לצדיק" (תהילים לז,טז). ולא יקבוץ ידו ביותר, ולא יפזר כל ממונו, אלא נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו, היא דרך החכמים.
ט כל אדם שדעותיו כולן דעות בינונייות ממוצעות, נקרא חכם; [ה] ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד.
- דייוויד יום ובעיית ראוי-מצוי (is-ought problem)
דייוויד יום הראה שקישור בין ערך/ נורמה לעובדה לוקה בכשל. דוגמה מתחום האסתטיקה, משפט כמו: השמים כחולים. לכן: השמים יפים. הטיעון הזה בטל מבחינה לוגית כי המסקנה לא נובעת מההנחה, כדי "לתקן" את הטיעון שיהיה ברור מבחינה לוגית מצטרך להוסיף עוד הנחה: כל מה שכחול הוא יפה, אבל הנחה זו לא ניתנת ללימוד מהמציאות.
דוגמה אתית: הכאה מכאיבה לזולת, לכן: אסור להכות את הזולת. גם כאן, המסקנה לא קשורה להנחה בהכרח, בשנית נצטרך להוסיף עוד הנחה: מה שמכאיב לזולת הוא מעשה פסול - וכמו קודם, זו נורמה שלא נובעת מהמציאות אלא מאתנו
מכאן נובע שטענות מוסריות הן אפריוריות, כיוון שאי אפשר להסיק אותן מהמצוי, מעובדה, מתצפית אמפירית.
יום, האמפיריציסט המושבע, מבין מכאן שהמוסר יחסי, הוא פרשנות למציאות שלא מגיעה מהניסיון.
- עמנואל קאנט, הצו הקטגורי, דאונטולוגיה וחיות אחרות
קאנט, כמו בתורת ההכרה, יושב על התובנות האמפיריציסטיות של יום. הוא מבין שהמוסר הוא אפריורי.
לפי קאנט החוק המוסרי לא יכול להיות כלל מהצורה: אם אתה רוצה p עשה q. כי אז זה לא חוק, זו סתם המלצה לא מחייבת. קאנט מבין שכלל מוסרי הוא חובה. אחרי הרבה ניצוח לוגי-מושגי הוא מגיעה לצו הקטגורי שלו הוא נותן כמה ניסוחים.
"עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". עליי לנהוג כמו איך שאני רוצה שכולם ינהגו. אבל הוא היה ער לבעייתיות של ההגדרה הזאת, כי אפשר להכניס בה מה שרוצים! למשל, הנאצים השתמשו בצו הקטגורי כדי להצדיק את מעשיהם הנתעבים. קאנט הוסיף עוד תנאי למוסריות של מעשה, לניסוח הזה קוראים "האדם כתכלית": "עשה את פעולתך כך, שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד" - קאנט אומר שהמוסר דורש מאתנו לא להשתמש באחר כאמצעי, להחפיץ אותו, להפוך אותו למכשיר לביצוע המטרות שלנו, אלא: עלינו לראות בו כמטרה בפני עצמה בנוסף.
מושגי יסוד:
- מוסר מוחלט (אבסולוטי) מול מוסר יחסי (רלטיבי) :
הפילוסופים נחלקו ביניהם האם יש למוסר קיום אובייקטיבי ומוחלט או שהוא נתון לגחמותיהם של אנשים ומשתנה לפי מצפונם, המבנה הפסיכולוגי של האדם, אתוס ונורמות של החברה בה האדם נמצא.
- תוצאתנות מול דאונטולוגיה:
לפי התוצאתנים הערך המוסרי של מעשה מסוים נקבע לפי תוצאותיו.
לפי הדאונטולוגים הערך המוסרי של מעשה לא תלוי בתוצאותיו, והוא עומד בפני עצמו עם הרצון הטוב והכוונה.
- המידה/ סגולה הטובה (ארטרה; המונח היווני שלא קשור דווקא למוסר, גם יכול להתייחס לריצה מהירה כ'ארטרה')
מידה/ סגולה/ דעה טובה היא תכונה, התנהגות או נטיית אופי שנחשבת לאדיבה, טובה ומוסרית. למשל, בעיני אנשים רבים נחמדות היא מידה טובה, ולעומת זאת כעסנות היא מידה מגונה/ רעה.
- סוקרטס:
לפי סוקרטס משתי עוולות לא יוצא צדק, ולעולם אסור לעשות מעשה לא צודק. לפי סוקרטס המעשה הטוב לא יכול להיות מה שנאהב בעיני האלים, הוא מראה שתפיסה כזאת מביאה ללולאתיות ומעגל שוטה.
- אריסטו:
לפי אריסטו פעולותיהם של בני האדם הן תכליתיות. אנחנו עושים את א' כדי להשיג את ב' כדי להשיג את ג' וכו'. לפי אריסטו חייבת להיות תכלית עליונה אליה בני האדם שואפים, שאם לא כן לפעולותיהם אין משמעות וזה לא יעלה על הדעת. הוא מגיע למסקנה שהטוב העליון אליו אנחנו שואפים הוא האושר. אריסטו אומר שהמידה הטובה (ארטרה) הוא דבר שממצה את מהותו, ממש את מטרתו. הוא מגיע למסקנה שכיוון שהאדם הוא יצור חי-חושב ויצור-חברתי ולכן מימוש מהותו הוא המעשה הטוב, לחשוב, לחקור ולהשתמש בתבונתנו. לגבי ההתנהגות הנאותה הוא הגה את הכלל האתי של 'שביל הזהב' או 'דרך האמצע'.
המחשה טובה לשיטה זו של 'שביל הזהב' היא דבריו של הרמב"ם (משנה תורה, הלכות דעות, פרק א [מהדורת מכון ממרא]):
שני קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה, אינן דרך טובה; ואין ראוי לו לאדם ללכת בהן, ולא ללמדן לעצמו. ואם מצא טבעו נוטה לאחת מהן, או מוכן לאחת מהן, או שכבר למד אחת מהן, ונהג בה--יחזיר עצמו למוטב וילך בדרך הטובים, והיא דרך הישרה.
הדרך הישרה--היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה, מכל דעות שיש לאדם; והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. ולפיכך ציוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד, ומשער אותן ומכוון אותן בדרך האמצעית, כדי שיהא שלם.
ז כיצד--לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש; אלא בינוני: לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת.
ח וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתן, כעניין שנאמר "צדיק--אוכל, לשובע נפשו" (משלי יג,כה). וכן לא יהא עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר "טוב מעט, לצדיק" (תהילים לז,טז). ולא יקבוץ ידו ביותר, ולא יפזר כל ממונו, אלא נותן צדקה כפי מיסת ידו, ומלווה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות. וכן שאר דעותיו. ודרך זו, היא דרך החכמים.
ט כל אדם שדעותיו כולן דעות בינונייות ממוצעות, נקרא חכם; [ה] ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד.
- דייוויד יום ובעיית ראוי-מצוי (is-ought problem)
דייוויד יום הראה שקישור בין ערך/ נורמה לעובדה לוקה בכשל. דוגמה מתחום האסתטיקה, משפט כמו: השמים כחולים. לכן: השמים יפים. הטיעון הזה בטל מבחינה לוגית כי המסקנה לא נובעת מההנחה, כדי "לתקן" את הטיעון שיהיה ברור מבחינה לוגית מצטרך להוסיף עוד הנחה: כל מה שכחול הוא יפה, אבל הנחה זו לא ניתנת ללימוד מהמציאות.
דוגמה אתית: הכאה מכאיבה לזולת, לכן: אסור להכות את הזולת. גם כאן, המסקנה לא קשורה להנחה בהכרח, בשנית נצטרך להוסיף עוד הנחה: מה שמכאיב לזולת הוא מעשה פסול - וכמו קודם, זו נורמה שלא נובעת מהמציאות אלא מאתנו
מכאן נובע שטענות מוסריות הן אפריוריות, כיוון שאי אפשר להסיק אותן מהמצוי, מעובדה, מתצפית אמפירית.
יום, האמפיריציסט המושבע, מבין מכאן שהמוסר יחסי, הוא פרשנות למציאות שלא מגיעה מהניסיון.
- עמנואל קאנט, הצו הקטגורי, דאונטולוגיה וחיות אחרות
קאנט, כמו בתורת ההכרה, יושב על התובנות האמפיריציסטיות של יום. הוא מבין שהמוסר הוא אפריורי.
לפי קאנט החוק המוסרי לא יכול להיות כלל מהצורה: אם אתה רוצה p עשה q. כי אז זה לא חוק, זו סתם המלצה לא מחייבת. קאנט מבין שכלל מוסרי הוא חובה. אחרי הרבה ניצוח לוגי-מושגי הוא מגיעה לצו הקטגורי שלו הוא נותן כמה ניסוחים.
"עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". עליי לנהוג כמו איך שאני רוצה שכולם ינהגו. אבל הוא היה ער לבעייתיות של ההגדרה הזאת, כי אפשר להכניס בה מה שרוצים! למשל, הנאצים השתמשו בצו הקטגורי כדי להצדיק את מעשיהם הנתעבים. קאנט הוסיף עוד תנאי למוסריות של מעשה, לניסוח הזה קוראים "האדם כתכלית": "עשה את פעולתך כך, שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד" - קאנט אומר שהמוסר דורש מאתנו לא להשתמש באחר כאמצעי, להחפיץ אותו, להפוך אותו למכשיר לביצוע המטרות שלנו, אלא: עלינו לראות בו כמטרה בפני עצמה בנוסף.