אני מיזנתרופית?

אוהבת את החברים שלי, אוהבת אנשים שקרובים אליי ואנשים שאני מרגישה שמכבדים ונחמדים אליי, חוץ מזה - פרשתי מבית ספר כי אני לא מסוגלת לראות את כל הפצועות וכל הערסים ולא מצליחה להתחבר עם אף אחד, שונאת אנשים, שופטת אותם מהר מאוד, הסתגרתי בחדר כמה חודשים ולמרות שאמרו לי שזה הולך להכניס אותי לדיכאון זה דווקא ממש שיפר את המצב הנפשי שלי, כל השקט וההפסקה ממה אנשים אומרים לי והמחשבות האלה ב6 בבוקר של "7 שעות בתוך כיתה סגורה עם אנשים שאני שונאת, זה לא ייגמר בחיים" זה עשה לי ממש טוב, עד שהתחלתי לעבוד עם לקוחות ואז גם התחלתי להבין שהשנאה שלי היא לא באמת לבני אדם ספציפים, אני סתם לא סובלת אנשים, יש לקוחות שאני יכולה מאוד לחבב בשניה שאני רק מתחילה לדבר איתם, כאלו שמעוניינים לדעת מה שלומי ואנשים שנעים להיות איתם, כאלה שמנסים להתחבר אליי וכיף לי להקשיב למה שהם מספרים, אבל רוב האנשים לא כאלה, וכשאני רואה אוטו חונה ליד החנות שאני עובדת בה אני פשוט מחזיקה את עצמי מלקחת תדברים שלי ולעוף הבייתה כי פשוט אין לי סבלנות לשיט, אחרי שבועיים בעבודה אני כבר מרגישה שאני מאבדת את זה, לא מסוגלת לסבול בני אדם, כשאומרים לי "בני אדם" הדבר הראשון שעולה לי לראש זה כל הערסים והאנשים הפח זבל האלה שאתה מדבר איתם אתה רוצה לדפוק תראש בקיר, וזה לא שאני איזה בן אדם טוב כמו שאתם מבינים, אני חרא יותר מכולם ואני יודעת את זה מצויין, אבל כל הקטע שאני צריכה לסבול גם חרא של אנשים אחרים לא בא לי בטוב, המחשבה של לחיות לבד עד המוות עם הכלב שלי ואולי בן זוג כמוני בקולורדו בבית קטן זה החלום הכי גדול שלי, ואם זה משנה - התמודדתי עם חרדה חברתית כבר מגיל 7, התחלתי להתגבר על זה לקראת גיל 18, אבל זה לא שאני שונאת שנאת מוות סתם אנשים שאני לא מכירה, אבל נגיד ש70% מהאנשים שדיברתי איתם בחודש האחרון -לא סבלתי