היי. אני יודעת שכולם במצב רוח דיכאוני אבל משו שיושב לי על הלב לאורך כול התקופה הזו שאני מרגישה שאני חייבת לשתף

אחרי הרבה שנים של סבל בתיכון. לא מצאתי את עצמי בשום בית ספר נכנסתי השנה לשרות לאומי.
ההבדל הככ משמעותי בין כול מה שהיה לי לפני(שהייתי חייבת להיות בבית,בבית ספר הייתי לבד) מריבות עם ההורים.
כול סופ השנה הזו נתנה לי מנוחה. הכרתי אנשים מדהימים שחייתי איתם עד לתקופה(הקרונה ) באותו דירה. כיף שלא חשבתי שקיים. רק יוצאת,מטיילת, נהנת מאנשים טובים שרק מקיפים אותי לאורך כול היום. וגם עם רע תמיד ייהיה את מי לשתף.כוחנו יחד באותו סירה. בערך כול מה שייחלתי ככ הרבה זמן. בכנות, שהייתי חוזרת סופשים הביתה הדבר האחד שהיה מרגיע אותי זה שאני יחזור לשם בראשון.
אני לא יודעת אם רובכם יבינו. כי לכולם נעצר הכול,כולם חווים הרבה במשותף. אבל אצלי השנה הזו באה אחרי ככ הרבה כאב. הרגשה של חוסר הצלחה כמעט בהכול-חברים,משפחה,מסגרת,עבודה וכו.
השנה הזו הצילה אותי.
ופתאום בה זה.
וחזרתי לנקודת ההתחלה.
הפחד שלא יהיה לי למה לחזור כי נגמרת השנה ואני צכה לחשב מסלול מחדש שוב. הפיספוס שהכול נעצר בדיוק שהיה הכי טוב.
מפחדת לחשוב מה יהיה כי מה שהיה זה משו של פעם בחיים.
ליודעת להסביר את ההרגשה עכשיו. געגוע ענקי לכול יום שמתפספס ואני לא שם.
לנסיעות . שירים שאני שומעת ובוכה.
יודעת שזה הזוי והכול יחזור להיות כשהיה. אבל בנתיים חולפת לי השנה מהיידים והתחזיות רק מנבאות שהכול יגמר לפחות כמה חודשים.
מפחדת להתחיל לחשוב מעכשיו .
ככ לא פייר שהיה טוב וזה מרגיש שנגמר
הייתי חייבת לשתף
אוהבת כול מי שקרא עד לםה והלואי וזה יגמר הכי מהר